במציאות של רדיפה וסכנה, האדם נוטה לחפש משענת וביטחון בגורמים שונים. דוד המלך מציב קו ברור בין אלו שתולים את תקוותם בכוחות שקר, לבין בחירתו הבלעדית להישען על בורא עולם.
תחילה, יש להבין את משמעות המילה הַשֹּׁמְרִים. הפרשנים מסבירים כי אין מדובר כאן בשמירה פיזית, אלא בהמתנה, ציפייה וייחול, בדומה לביטוי המקראי האמור על יעקב אבינו "ואביו שמר את הדבר" (מצודת ציון, אלשיך). דוד מצהיר על סלידתו מאלו המצפים ותולים את תקוותם בהַבְלֵי שָׁוְא.
למה מתכוון דוד במושג זה? מתוך המקורות עולות ארבע גישות מרכזיות המציגות סוגים שונים של תקוות שווא:
הגישה הראשונה רואה בכך התייחסות ישירה לעבודה זרה. דוד מתרחק מאלו המצפים לישועה מפסלים ומכוחות אליליים שאין בהם כל ממש (רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ).
גישה שנייה מקשרת זאת לעולם המאגיה והכישוף. בעוד שרבים באותה תקופה נהגו לפנות למנחשים, קוסמים ואסטרולוגים כדי לדעת איזה יום מתאים לצאת למלחמה או כיצד להינצל מצרות, ואף שאול המלך בעצמו פנה לבעלת אוב, דוד נמנע מכך לחלוטין במהלך כל שנות בריחתו (רד"ק, אבן עזרא, מאירי).
גישה שלישית ממקדת את הביקורת בביטחון בבני אדם. על פי פירוש זה, הבוטחים בהבטחות אנושיות נשענים על הבל ושוא, שכן בני אדם עלולים לאכזב ולבגוד, כפי שחווה דוד עצמו על בשרו כאשר אנשי העיר קעילה בגדו בו (מלבי"ם).
גישה רביעית מעבירה את המוקד למישור הפנימי והאישי, ומסבירה כי הבלי השווא הם למעשה טובות העולם הזה והשאיפה למעמד. דוד מבהיר כי תקוותו להינצל אינה נובעת מתשוקה חומרית להגיע אל המלוכה, אלא מרצון טהור לשמור על נפשו מלחטוא (אלשיך).
כמשקל נגד לכל אותן משענות רעועות, חותם דוד: וַאֲנִי אֶל ה' בָּטָחְתִּי. המילה אֶל משמשת כאן במשמעות של "על" (רד"ק). כלומר, בשונה מאלו הנושאים את עיניהם לאלילים, לכישופים, להבטחות של בני אדם או להישגים חומריים, תקוותו וביטחונו של דוד מונחים על ה' לבדו.