מתוך מצוקה קיומית עמוקה, תפילת המשורר הופכת לזעקה אישית שבה הכאב הנפשי נותן את אותותיו בגוף הפיזי. לאחר שהביע ביטחון ושמחה על חסדי העבר, הוא ניצב כעת בפני צרה חדשה וסוגרת המאלצת אותו לבקש רחמים מחודשים [אבן עזרא]. הבקשה חָנֵּנִי יְהֹוָה מבטאת תחינה למתנת חינם מאת ה', מתוך רצון שישועתו לא תנוכה מזכויותיו הרוחניות [אלשיך].
המילים כִּי צַר־לִ֥י מצביעות על מצוקה כפולה: פגיעה ממשית מצד האויבים, לצד כאב עמוק על דברי החרפה והכעס שהם מטיחים בו [מלבי"ם]. בעקבות צער זה, המשורר מתאר את מצבו במילה עָשְׁשָׁה, שזכתה לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מ"עש", אותו חרק המכלה בגדים. לפי גישה זו, כוחו של הגוף נרקב, בלה ומתכלה מרוב צרות, ממש כשם שהעש אוכל את הבגד. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון "עששית" – זכוכית עכורה. לפי פירוש זה, המשמעות היא כהות ראייה וחולשה, כשאדם המביט דרך מחיצת זכוכית ואינו רואה את המציאות בבהירות [רש"י, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
הפגיעה מתבטאת תחילה בראייה – בְכַ֥עַס עֵינִ֗י. עיניו של המשורר נחלשו וראייתו היטשטשה מרוב בכי [רד"ק], מחמת היגון והרוגז על האויבים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או בשל חום הגוף הנוצר מהצער העמוק שבלב [אבן עזרא].
הפגיעה מתפשטת גם פנימה, אל נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי. הפרשנים מסבירים כי המילה נַפְשִׁ֥י מכוונת כאן ל"נפש המתאווה" – הכוח האחראי על התיאבון והרצון לאכול, בעוד המילה וּבִטְנִֽי מתייחסת לאיברי העיכול, הקרביים והקיבה, אשר כואבים ונחלשים. חולשה זו נובעת ממצב של רעב וצמא שליוו את המשורר בבריחתו מפני רודפיו [רד"ק, אבן עזרא]. זווית ייחודית נוספת מציעה כי נַפְשִׁ֥י מרמזת דווקא לנפש המשכלת, שמאור החכמה שלה הועם בגלל הטרדות הרבות [מאירי].
מעבר לסבל הפיזי, עולה גם תובנה רוחנית עמוקה הנוגעת לסיבת הכאב: הצער האמיתי של המשורר אינו רק על עצם כליון הגוף והייסורים, אלא על כך שגופו וכוחותיו מתכלים מתוך כעס וצרות חולפות, במקום שיתכלו מתוך מאמץ ועמל בעבודת ה' [אלשיך].