התמודדות עם רכילות, הוצאת דיבה ולשון הרע היא חוויה קשה מנשוא, והתקווה להשתקת הדוברים שקר היא תפילה טבעית ועמוקה העולה מן הכתובים.
ביאור מילות הפסוק זוכה להתייחסות מפורטת במקורות. המילה תֵּאָלַמְנָה משמעותה ששפתי השקר ייעשו אילמות וישתתקו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת כקביעה נחרצת שראוי וכך אכן צריך לקרות [מצודת דוד]. המילה עָתָק מפורשת על ידי רוב הפרשנים כביטוי לדברים קשים, חזקים וגדולים [רד"ק, אבן עזרא, המאירי, מצודת ציון, ורש"י בשם דונש]. גישה נוספת מסבירה שמשמעותה היא סרה, כלומר דבר שקר שאינו תואם את המציאות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילים בְּגַאֲוָה וָבוּז מתארות את אופי הדיבור, הנעשה מתוך התנשאות וזלזול במטרה ללכוד את הקורבן הנראה בעיניהם בזוי וחלש [המאירי].
בזיהוי זהותו של הצַּדִּיק שעליו מדברים שקר, מתחלקים הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה, ההיסטורית-אישית, סבורה כי הצדיק הוא דוד המלך עצמו, או אנשים צדיקים אחרים כמותו [אבן עזרא, רד"ק]. לפי פירוש זה, שפתי השקר הן של אותם אנשים המוציאים דיבה על דוד באוזני שאול המלך, וטוענים כי דוד מתגאה, מבקש לעצמו את המלוכה ודורש את רעתו של שאול [רש"י, רד"ק].
מנגד, הגישה השנייה מעניקה לפסוק משמעות תיאולוגית רחבה, וקובעת כי הצַּדִּיק הוא למעשה ה' – צדיקו של עולם. לפי גישה זו, שפתי השקר הן שפתותיהם של הכופרים. כאשר הם רואים את דוד או צדיקים אחרים סובלים ונרדפים, הם מנצלים זאת כדי לטעון שאין השגחה פרטית, אין שכר ועונש, ושהעולם מתנהל כהפקר. בהקשר זה, המילה עָתָק מפורשת מלשון "העתקה" וריחוק, כלומר הכופרים טוענים שה' מנותק ומופרש מן העולם [מלבי"ם]. דוד מתפלל שעל ידי הצלתו הפלאית והגלויה לעיני כל, יראו כולם את השגחת ה' בעולם הזה. כתוצאה מכך, יתקדש שם שמים, הכופרים ישובו בתשובה, ושפתי השקר שלהם יאלמו וישתתקו [אלשיך, מלבי"ם].
בנוסף לפרשנויות אלו, קיימת זווית התייחסות תלמודית המעתיקה את הפסוק לתחום ההלכתי-חברתי. לפי גישה זו, הפסוק מזהיר מפני הלוואת כספים ללא נוכחות עדים. אדם המלווה כסף בסתר מכשיל את הלווה, שכן הוא פותח פתח לכך שהלווה יכחיש את החוב וידבר שקר. בכך, המלווה גורם בעקיפין לקללה על עצמו, ועליו נאמר הפסוק המתאר את שפתי השקר הדוברות עתק [תורה תמימה].