קרה לכם פעם שהייתם כל כך עצובים או עייפים, עד שהרגשתם שכל הגוף שלכם כבד ואין לכם כוח אפילו לעמוד? דוד המלך הרגיש בדיוק כך. הוא נאלץ לברוח משאול המלך במשך תקופה ארוכה, והחיים שלו היו בסכנה. הבריחה הקשה הזו גרמה לו להרגיש חלש מאוד, גם בלב וגם בגוף. המצב הזה גרם לו גם להרגיש פספוס, כי במקום להקדיש את הזמן שלו בשמחה לעבודת ה', הוא נאלץ לבזבז את שנותיו בבריחה מאויבים.
דוד מתאר את הקושי שלו בשתי דרכים. קודם כל, הוא אומר שהחיים שלו עוברים בְיָגוֹן, כלומר בצער פנימי עמוק שממלא את הלב. אחר כך הוא מוסיף שהזמן שלו עובר בַּאֲנָחָה. האנחה היא הפעולה שאנחנו עושים כשאנחנו מוציאים אוויר מתוך קושי או כאב. דוד מסביר שהאנחות האלה לא רק מראות שהוא עצוב, אלא ממש מחלישות ושוברות את הגוף שלו. המילים חַיַּי ווּשְׁנוֹתַי מדגישות שגם כוח החיים הפנימי שלו וגם הזמן החיצוני שעובר, שניהם מתמלאים באותו צער כבד.
דוד חושב על הסיבה לכל הסבל הזה, ואומר כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי. הוא מרגיש שהכוח הפנימי שלו נגמר והותש בגלל החטאים והטעויות שהוא עשה. החולשה של דוד מגיעה לשיא כשהוא אומר וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ. העצמות הן הבסיס שמחזיק את כל הגוף שלנו יציב וחזק. דוד מתאר מצב שבו העצמות שלו נחלשות ומתבלות, ממש כאילו חרק קטן שנקרא עש אכל והרס אותן.