קריאה אוניברסלית מהדהדת בפתח המזמור, המזמינה את כל יושבי תבל להכיר במלכות ה׳ ולהריע לו. זהו שיר הלל המגשר בין נסי העבר, קשיי הגלות והגאולה העתידית.
המזמור נפתח בעילום שם, ללא ציון זהות המחבר. מאחר שהפנייה בפסוק מנוסחת בלשון רבים, יש הסבורים כי המזמור לא חובר על ידי דוד המלך אלא על ידי אחד מהמשוררים האחרים [אבן עזרא]. מנגד, יש המייחסים את החיבור לדוד עצמו, אשר העלה על הכתב נבואה מזמן יציאת מצרים או שיר נחמה שנכתב על תקופת הגלות כדי ללמד שאין להתייאש מן הישועה [מאירי]. גישה היסטורית ייחודית מזהה את המחבר כמנשה מלך יהודה, שחיבר את שיר ההודיה הזה לאחר שחזר בתשובה וניצל מהשבי בבבל [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקים בשאלה לאיזו תקופה מכוונת הקריאה שבפסוק. הגישה המרכזית קושרת את המזמור לקיבוץ הגלויות ולימות המשיח, עת יספרו ישראל את נפלאות ה׳ בעולם [רד"ק], ואז יקבלו עליהם כל העמים את אלוהותו [מצודת דוד]. מנגד, יש הרואים בפסוק התמודדות ישירה עם ייסורי הגלות הארוכה ועם תחושת הייאוש אל מול שלוות הגויים. לפי תפיסה זו, הפסוק פונה לשני קהלים במקביל: המילים למנצח שיר מזמור מופנות לישראל כדי לנחמם ולעודדם בעזרת זיכרון שלוש הגאולות הקודמות ממלכויות בבל, מדי ויוון, ואילו הקריאה הריעו לֵאלֹהִים כָּל הָאָרֶץ מופנית לאומות העולם הרודות בישראל, כאזהרה שעליהן להיכנע ולהישבר לפני ה׳ [אלשיך]. גישה נוספת קושרת את המזמור לניסי העבר ביציאת מצרים, או לניסים עתידיים הדומים להם [מאירי].
באשר למשמעות הקריאה הריעו, הפירוש הפשוט הוא השמעת קול תרועה של הודיה, כבוד ושמחה לה׳ מאת כל יושבי כָּל הָאָרֶץ [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, פרשנים מסבירים כי פעולת ההרעה מסמלת את קבלת עול המלכות, שכן תרועה היא הקול המסורתי שבו מקבלים וממליכים מלך, וכך עתידים כל העמים להמליך את ה׳ על כל הארץ [מצודת דוד, מלבי"ם].