היחס שבין עולם המחשבה הנסתר לבין המשפט האלוהי מעורר שאלות רבות על מידת האחריות שיש לאדם על הרהורי ליבו. האדם חווה לא פעם מחשבות שליליות החולפות בתוכו, והשאלה היא האם עצם הכוונה לעשות רע נחשבת לחטא בפני עצמו.
המילה אָוֶן מפורשת כמחשבה מרושעת או חטא [ביאור שטיינזלץ]. הצירוף אִם רָאִיתִי בְלִבִּי מתאר מצב שבו האדם הבחין או חשב לעשות את אותו חטא במחשבתו בלבד, שכן לכל אדם יש מחשבות כאלו, אך הוא לא הוציא אותן מן הכוח אל הפועל בראייה פיזית או במעשה [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי מבטאות את חסדו של ה׳, אשר אינו מעניש את האדם על מחשבות רעות כשלעצמן. ה׳ עושה עצמו כמי שאינו רואה ואינו שומע את החטא שבלב, שכן הכלל הוא שמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה, ולכן היא אינה נחשבת לעוון ואינה גורמת לדחיית תפילתו של האדם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, תורה תמימה]. עם זאת, ישנו חריג לכלל זה, והוא מחשבות של עבודה זרה וכפירה באמונה, שעליהן האדם כן נתבע ונענש [מאירי].
מנגד, יש המציגים קו מחשבה שונה, ולפיו לא מדובר בתיאור של חסד אלוהי על חטא שלא בוצע, אלא בהצהרת זכאות של המתפלל. לפי פירוש זה, המשמעות היא שאילו היה חטא טמון בליבו של האדם בעת שקרא לה׳, ה׳ לא היה מקשיב לתפילתו. מכיוון שהתפילה כן נשמעה, זוהי הוכחה לכך שליבו של המתפלל היה נקי לחלוטין [אבן עזרא].
גישה ייחודית נוספת קושרת את המילה אִם למצב של ספק. לפי גישה זו, האָוֶן שבלב היה עצם הספק באשר לשאלה האם ה׳ אכן שומע תפילות, ספק שאם אינו נפתר הרי שהוא משווה את ה׳ לאלילים שאינם שומעים. המתפלל מודה שאף על פי שעדיין קינן בליבו הספק שמא לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי, ה׳ בכל זאת האזין והקשיב לו [מלבי"ם].