לאחר תיאורי הישועה, עובר המוקד אל התגובה המעשית של הניצול, המבקש להביע את תודתו לה' באמצעות קורבנות וקיום הבטחות. המילה אָבוֹא מנוסחת בלשון יחיד, והפרשנים מציגים גישות שונות באשר לזהות הדובר. יש המפרשים כי אלו דבריו האישיים של המשורר, או לחלופין דבריו של שר צבא [אבן עזרא] או של המלך חזקיהו, המגיע למזבח ה' כדי להודות על הצלתו ולקיים את ההבטחות שנדר בעת צרתו [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה מרכזית רואה בלשון היחיד ביטוי קיבוצי המייצג את כלל עם ישראל [רד"ק, מאירי].
על פי הגישה הלאומית, ההבטחה אָבוֹא בֵיתְךָ מהווה נבואה ותקווה לבניין בית המקדש, שאליו ישובו בני ישראל עם סיום הגלות. ההצהרה אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי מתייחסת לאותם נדרים שהעם נדר מתוך המצוקה בשנות הגלות הארוכות, ושיזכה לשלם רק כאשר ה' יוציאו משם [רש"י, רד"ק, מאירי]. יש המוסיפים כי הכוונה כאן אינה רק למבנה ארצי, אלא לבית המקדש הרוחני שייבנה משמיים [אלשיך].
הבאת הקורבנות, בְעוֹלוֹת, נועדה בין היתר לכפר על הרהורי עבירה שאולי עלו בלב העם מתוך קושי ואורך הגלות [אלשיך]. חז"ל לומדים מפסוק זה עידוד להבאת נדבות לה': בעוד שעל קורבנות חטאת ואשם, הבאים על חטאים, נאמר הפסוק "הוקר רגלך מבית רעך" הממליץ למעט בהם, הרי שקורבנות עולה ושלמים, הבאים מתוך נדבת הלב והודיה, רצויים תמיד בבית ה' ולכן נאמר עליהם "אבוא ביתך בעולות" [תורה תמימה].