המשורר מתחייב להביא לה' שפע של קורבנות משובחים, כביטוי לנדיבות עין בהשלמת נדריו [אלשיך].
ההתחייבות נפתחת בהבאת עֹלוֹת מֵיחִים. הפרשנים מסכימים כי המילה מֵיחִים גזורה מהמילה מוח, והיא מתארת בהמות שמנות ומלאות מוח. אף ששם העצם חסר בפסוק, הכוונה היא ספציפית לכבשים שמנים [אבן עזרא, מאירי].
לצד כבשים אלו תובא גם קְטֹרֶת אֵילִים, שהם הכבשים הגדולים [אבן עזרא]. המונח קטורת בהקשר זה אינו מתייחס להקטרת סממני ריח, אלא להקטרת חלבי האילים ואימוריהם על גבי המזבח [רד"ק, מצודת דוד, מאירי], או לשריפת בשרם כליל [ביאור שטיינזלץ].
בהמשך מבטיח המשורר: אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים. הפועל אֶעֱשֶׂה בהקשר של קורבנות משמעותו הכנה והקרבה של קורבן עולה [רד"ק, מלבי"ם]. העַתּוּדִים הם תיישים [ביאור שטיינזלץ]. אזכור סוגי הבהמות השונים יחד מהווה משל להקרבת כמות רבה ועצומה של קורבנות [מאירי].
הפסוק נחתם במילה סֶלָה. יש המפרשים מילה זו כהבטחה שדברים אלו יתקיימו באמת [אבן עזרא]. מנגד, יש הרואים בה ביטוי לנצחיות, כלומר הקרבת הקורבנות תיעשה לעולם וללא הפסק, מתוך רמיזה לכך שבית המקדש האחרון שבו יוקרבו לא יחרב עוד [מצודת דוד].