קריאה פומבית להכרת טובה ולהלל לה' מהדהדת בפסוק, כאשר מוקד ההודיה נסוב סביב ההשגחה ההיסטורית. רוב הפרשנים מסכימים כי הפנייה אל העַמִּים מכוונת לאומות העולם, אך קיימת מחלוקת לגבי זהותם המדויקת וסיבת הקריאה.
לפי הגישה המרכזית, ישראל הם שפונים אל אומות העולם וקוראים להם לברך את ה'. הסיבה לכך היא שהאומות עצמן רואות את הנפלאות שה' עושה עם ישראל, ובפרט את עובדת הישרדותם המופלאה לאורך שנות הגלות הארוכות, מבלי שהאומות הצליחו להשמידם [רש"י, רד"ק, מאירי]. על גבי תפיסה זו מתווסף נדבך נוסף, ולפיו הקריאה לאומות נועדה להתמודד עם טענות אפשריות מצדן. האומות עלולות לתהות מדוע ה' מסר את ישראל בידן אם הוא אוהב אותם, או מדוע הן נענשות על שעבוד ישראל אף על פי שלא השמידו אותם כליל. לכן, ישראל קוראים להן לברך את ה' ולהכיר בכך שגם הגלות היא חלק מתוכניתו, ושאין לאומות במה להתגאות [אלשיך]. מנגד, גישה אחרת מסבירה שהקריאה לאומות נובעת מכך שחסדי ה' עם ישראל משפיעים לטובה ומועילים לכל העמים כולם [ביאור שטיינזלץ].
בניגוד לגישה הרואה ב"עמים" את אומות העולם – בין אם מדובר באומות שהיו תחת שלטון ישראל ובין אם מדובר בקריאה אוניברסלית לאנושות כולה – ישנה דעה הסוברת כי המילה עַמִּים מתייחסת למעשה לעם ישראל עצמו, על שבטיו השונים [אבן עזרא].
הדרישה וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ משמעותה להכריז ולהשמיע ברבים את התהילה הראויה לשמו של ה' [ביאור שטיינזלץ].
מבחינת מסורת הקריאה של הטקסט, ישנו סימן של פסיק המהווה עצירה קלה, המפריד בין המילה עַמִּים למילה אֱלֹהֵינוּ [מנחת שי].