הכרה בעוצמתו של ה' בעולם מעוררת השתאות ויראה, ומובילה לתגובות מורכבות מצד אלו שקמו נגדו. הקריאה אִמְרוּ לֵאלֹהִים מתפרשת כהזמנה לדבר על ה' ולספר בשבחו [מצודת דוד]. המילים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ מתארות את פעולותיו של ה' כנשגבות, נפלאות ומעוררות יראה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי למרות שהמילה "מעשיך" היא ברבים, המילה "נורא" נכתבה בלשון יחיד, כדי ללמד שכל פועל ופועל ממעשיו של ה' הוא פלאי ונורא בפני עצמו [רש"י, אבן עזרא, מאירי].
החלק השני של הפסוק, בְּרֹב עֻזְּךָ יְכַחֲשׁוּ לְךָ אֹיְבֶיךָ, עוסק בהשפעת כוחו של ה' על מתנגדיו, ובו מתגלות מספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית מפרשת את המושג "עוז" ככוח פיזי ועוצמה גלויה שה' מראה בעולם, למשל דרך תופעות טבע ואסונות כדבר, חרב, רעב וברקים [רש"י], או דרך ישועת ישראל [מאירי]. מנגד, מוצגת תפיסה ייחודית ולפיה עוצמתו הגדולה של ה' מתבטאת דווקא בסבלנותו ובהתאפקותו בזמן הגלות, כאשר הוא מאפשר לאומות לשעבד את עמו ואינו ממהר לנקום [אלשיך].
לאור פירושים אלו למושג העוז, נחלקו הפרשנים בהבנת פעולת ההכחשה של האויבים. לפי גישה אחת, התגלות כוחו העצום של ה' מטילה אימה כה גדולה על הרשעים, עד שהם נאלצים להיכנע, להתחנף אליו מתוך פחד, ואף לשקר ולומר שהם אוהביו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים את ההכחשה כסוג של וידוי, שבו האויבים מודים מתוך פחד בשקרים ובעבירות שבידם [רש"י, אבן עזרא]. דעה נוספת גורסת כי כוחו של ה' פשוט מוכיח למפרע שהאויבים היו כזבנים כאשר טענו שישועת ישראל היא דבר בלתי אפשרי, ועל כורחם הם נאלצים להשתחוות לו [מאירי].
מנגד, לפי הגישה הרואה בעוז ביטוי של התאפקות אלוהית, ההכחשה מקבלת משמעות הפוכה לחלוטין: מתוך כך שה' כובש את כעסו ולא מעניש אותם מיד, האויבים טועים לחשוב שהוא אינו שולט בעולם, ומכחישים את קיומו [אלשיך].