בשעות משבר וקושי, בני אדם נוטים לפנות אל ה׳ ולהתחייב בהבטחות שונות, שכן עיקר הנדרים נעשים בעת צרה [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק עוסק באותם נדרים שהבטיחו ישראל לה׳, מתוך תפילה שיושיע אותם מצרת הגלות ומלחץ האויב [רד"ק, מאירי].
המילה פָּצוּ משמעותה פתחו או דיברו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי אֲשֶׁר פָּצוּ מתייחס לעצם פתיחת הפה ואמירת הנדר לה׳, בדומה לביטוי המקראי "פציתי פי" [אבן עזרא, מצודת דוד].
בעוד שרוב המפרשים רואים בפסוק תיאור רציף של נדרים הנאמרים מתוך מצוקה, יש המדייקים כוונה כפולה בחלקי הפסוק השונים: המילים אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתַי מתייחסות לקבלה של תרומת נדבה שאדם מקבל על עצמו במהלך תקופת הגלות, ואילו ההמשך וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי מכוון לנדר של ממש, שנועד ספציפית לבקש הצלה וישועה מהצרה [אלשיך].