מערכת המשפט המלכותית האידיאלית דורשת איזון עדין בין שורת הדין הנוקשה לבין חסד ויושר, תוך שימת דגש מיוחד על השכבות החלשות בחברה. שפיטת עם ישראל אינה משימה רגילה, והיא דורשת היכרות עם משפטי ה', שכן נטילת ממון שלא כדין מישראל, אפילו בסכום מועט, היא עוון חמור המחייב את השופט בנפשו [אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדל שבין שתי מידות הדין המופיעות בפסוק. המילה במשפט מתארת את החוק הקבוע והמוחלט של שורת הדין, בעוד שהמילה בצדק מייצגת גישה גמישה יותר, הבוחנת את הנסיבות הפרטיות, את הזמן ואת הנידונים, ומאפשרת פעולה של לפנים משורת הדין [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי בצדק משמעותו פשוט שפיטה ביושר מוחלט [מאירי].
התייחסותו המיוחדת של הפסוק למעמד העניים, וענייך, נובעת מכך שבאופן טבעי השרים והעשירים בעלי הכוח נוטים להתגבר עליהם ולנצלם [אבן עזרא]. שפיטת העניים דורשת מהדיין שלא לשאת את פני העשיר בעומדו מול העני [מצודת דוד], אך בד בבד, עליו להקפיד שלא להטות את הדין לטובת העני רק בשל עוניו ודלותו [מאירי, אלשיך].
מתוך מתח זה, מתגבשות גישות מרתקות לשילוב שבין הצדק למשפט. גישה אחת מסבירה כי המלך שופט את הציבור הכללי והעשיר בצדק, כלומר דורש מהם לוותר ולנהוג לפנים משורת הדין. אולם, את העניים הוא דן במשפט – על פי שורת הדין היבשה – משום שאין להם יכולת כלכלית לוותר ולשאת בהוצאות שמעבר לחובה החוקית [מלבי"ם].
גישה אחרת מציגה מודל של שילוב דין וחסד: המלך דן את העני במשפט ומחייב אותו בדין אם הוא אכן אשם, אך מיד לאחר מכן פועל בצדק (מלשון צדקה) ומשלם את חובו של העני מכיסו הפרטי, כך שהדין מוצה אך העני לא נפגע [אלשיך]. בדרך זו, המשפט המוחלט נשמר ואינו סוטה מן האמת, אך הוא כולל בתוכו התחשבות עמוקה בחלשים ובחסרי האמצעים [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה מסורתית ודקדוקית, אותיות הבי"ת בראש המילים בצדק וכן במשפט נהגות באופן רפוי, והמילה וענייך נכתבת במדויק עם שתי אותיות יו"ד [מנחת שי].