גדולתה של הנהגה אינה נמדדת רק בכיבושים או בשליטה על עמים רבים, אלא דווקא ביחס אל החלשים ביותר בחברה. עוצמתו של המלך האידיאלי, מלך המשיח, מתגלה בענוותנותו העמוקה ובמסירותו להציל את העשוקים חסרי המגן.
הפרשנים נחלקים בשאלת ההקשר של המילה הפותחת את הפסוק. גישה אחת מסבירה כי משפט זה מנמק מדוע העמים כולם יאהבו את המלך ויעבדו אותו: הם יראו שהוא מלך צדיק הדואג לחלשים שאין להם תומך [רד"ק]. מנגד, יש המסבירים כי השליטה העולמית הרחבה של המלך היא למעשה השכר שהוא מקבל בזכות הקפדתו לעשות משפט ולהציל את העשוקים מצעקתם מפני נוגשיהם [מצודת דוד, מלבי"ם].
בעוד שרוב הפרשנים מבינים את הכתוב כפשוטו, כהתייחסות לאנשים עניים בחברה, ישנה גישה ייחודית הרואה בכך משל מדיני. לפי גישה זו, העני הוא למעשה משל למלך חלש, שהמשיח פורש עליו את חסותו ומציל אותו מידו של מלך אחר, חזק ממנו [אבן עזרא].
בבואו להציל את החלשים, המלך מטפל בשני סוגים של אנשים הזקוקים לעזרה, הן בתוך ממלכתו והן מחוצה לה [ביאור שטיינזלץ]:
אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ הוא אדם חסר כול הזועק לעזרה ממר נפשו כדי להינצל ממי שחזק ממנו [מאירי, ביאור שטיינזלץ]. המלך אינו ממתין רק לעניים המכובדים והצנועים שמתביישים לצעוק על העוול שנעשה להם, אלא ניגש להציל גם את האדם המזולזל ביותר שזועק ברחובות [אלשיך].
וְעָנִי מתייחס לאדם דל רגיל. המלך דואג להציל גם אותו, ולא מצמצם את עזרתו רק לאלו שהגיעו לתחתית העוני והדלות של האביון [אלשיך].
ההדגשה על כך שהמלך מציל את מי שאֵין עֹזֵר לוֹ, חושפת את שיטת הפעולה המיוחדת שלו. המלך אינו מסתפק במינוי שופטים מקומיים ברחבי הארץ או בשליחת פקידים שיטפלו בבעיה, אלא פועל בעצמו ומציל את העני בכבודו ובעצמו, ללא עזרת משרתיו [אלשיך, מלבי"ם]. מאחר שהעני עומד לבדו ואין מי שיסייע לו, המלך לוקח על עצמו את המשימה באופן אישי וישיר.