עוצמתו של המלך ושלטונו מתרחבים הרחק מעבר לגבולות הממלכה, ומביאים גם את הכוחות המרוחקים והעוינים ביותר לכדי כניעה מוחלטת [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים שלוש גישות מרכזיות לזיהוי המילה צִיִּים:
הגישה הראשונה והנפוצה מפרשת כי מדובר בשוכני המדברות והמקומות השוממים, כלומר יושבי ארץ ציה. כניעתם מדגישה כי אם יושבי הקצוות המרוחקים מן היישוב נכנעים למלך, קל וחומר ששאר העמים יעשו זאת [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
הגישה השנייה סבורה כי מדובר באנשי ספינות וציים ימיים המגיעים ממרחק. חיזוק לפירוש זה ניתן למצוא בפסוק הבא, המזכיר מקומות הקשורים לים כמו תרשיש ואיים [אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השלישית מזהה את הציים ככיתות של שרים, סיעות גדולות או לגיונות של צבא [רש"י, מאירי].
באשר להמשך הפסוק, וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ, הפועל יְלַחֵכוּ מתאר פעולה של לקיקה בלשון [מצודת ציון]. תיאור זה משמש ציור מוחשי להשתחוויה עמוקה, שבה האויבים כופפים את קומתם עד שראשם מגיע לארץ והם כביכול מלחכים את העפר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לפעולה הפיזית, זהו משל לדלות, השפלה מוחלטת ושפלות קומה. מי שירצו להיות אויביו יתמלאו ביראה ופחד, יושפלו לחלוטין ולא יוכלו לפעול נגדו [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
נקודת מבט היסטורית ייחודית קושרת בין שני חלקי הפסוק ומבארת את השפלת האויבים כעונש של מידה כנגד מידה. לפי פירוש זה, אויבי המלך הם צאצאי שוכני המדבר, אשר בעבר התאכזרו לרבבות פרחי כהונה שברחו אליהם, והגישו להם מזון מלוח ונאדות מים ריקים ונפוחים כדי שימותו בצמא. כעת נסגר המעגל, ובמקום מים הם נאלצים ללחך את עפר המדבר [אלשיך].