בימי שלום, שגשוג או באחרית הימים, עתיד העולם לחוות שפע חסר תקדים שיפרוץ את גבולות הטבע המוכרים. ברכה עצומה זו תתבטא הן בתנובה החקלאית והן בפריחה האנושית והרוחנית, ותחבר בין פלאי האדמה לפלאי קיומו של האדם.
ההבטחה נפתחת במילים פִסַּת בַּר. רוב הפרשנים מסבירים את המילה פִסַּת כלשון פשיון, התרחבות וריבוי עצום של תבואה שתתפשט בכל מקום [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. לעומתם, יש המפרשים זאת מלשון "פס יד", כלומר קומץ: הברכה תהיה כה גדולה, עד שדי יהיה לזרוע רק מלא כף של תבואה כדי לזכות ליבול אדיר [אבן עזרא, רד"ק, המאירי]. פירוש ייחודי נוסף קושר את המילה ללשון פיוס ורצון, ומסביר כי בני האדם ימצאו חן ויתפייסו עם ה' המעניק להם שובע [רש"י].
שפע זה לא יוגבל לעמקים הפוריים ולשדות הרגילים, אלא יצמח אפילו בְּרֹאשׁ הָרִים, מקום יבש וגבוה שאינו ראוי בדרך כלל לגידולים חקלאיים [רד"ק, המאירי, שטיינזלץ]. איכות התבואה תהיה פלאית: הארץ עתידה להוציא את התבואה כשהיא נקייה ממוץ וסובין, ואף מוכנה לאכילה כדברי מאפה נקיים ומשובחים, ללא כל צורך במלאכות של דישה, טחינה ואפייה [תורה תמימה, רש"י, אלשיך].
כאשר התבואה תגדל, יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ. גרגרי החיטה יהיו כה עצומים, עד שיגיעו לגודל של פירות אילן או כליות שור [רש"י]. עוצמת השיבולים, בריאותן וגודלן יגרמו לכך שכאשר תנשב בהן הרוח, הן ישמיעו רעש אדיר הדומה לאדוות עצי הארזים הנישאים שביערות הלבנון [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, המאירי]. גישה אחרת מפרשת תיאור זה על אילנות של ממש, שיהיו כה עמוסים בפירות כבדים עד שישמיעו קול רעש ברוח [שטיינזלץ], ויש אף המוצאים כאן תיאור של עצי זהב פלאיים שנטע שלמה המלך בבית המקדש, אשר היו משירים את פירותיהם בעת משב הרוח [תורה תמימה].
בחלקה השני של ההבטחה, עוברת הברכה מן הצומח אל האדם והחברה: וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ. המילה וְיָצִיצוּ משמעותה פריחה ולבלוב [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בברכה דמוגרפית וכלכלית: בני האדם יפרו, ירבו ויצליחו בסחורותיהם בתוך הערים, ויתפשטו במהירות ובשפע ממש כשם שעשב השדה מכסה את הארץ [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, המאירי]. מנגד, יש המפרשים זאת כהמשך של הברכה הבוטנית, לפיה צמחים טובים יפרחו אפילו מתוך שטחים עירוניים שאינם מעובדים, בדומה לעשב הצץ מאליו [שטיינזלץ].
ברובד עמוק ורוחני יותר, מפורש סוף הפסוק כהבטחה גדולה לתחיית המתים. על פי פירוש זה, המילה מֵעִיר מכוונת במדויק לירושלים, שמתוכה עתידים הצדיקים לבצבץ ולעלות [תורה תמימה, רש"י]. הקישור בין צמיחת התבואה לעשב הארץ אינו מקרי, אלא נועד ללמד אמונה: כשם שגרגר החיטה נטמן באדמה כשהוא ערום ומתעפש, אך לבסוף צומח כשהוא עטוף בלבושים שונים של עשב ומוץ, כך עתידים המתים לקום מקברם כשהם לבושים. הברכה החקלאית המופלאה נועדה אפוא להמחיש לאדם בחוש כיצד ה' יצמיח בעתיד את המתים מתוך הארץ [אלשיך, תורה תמימה].