מנהיגותו של המלך האידיאלי נמדדת בחמלתו העמוקה ובמחויבותו לחלשים ולפגיעים ביותר בחברה. דאגתו אינה מסתכמת בהגנה שלטונית רגילה, אלא מקיפה את צרכיהם החומריים והרוחניים של חסרי הכל.
המילה יָחֹס משמעותה שהמלך ירחם ויחמול [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הכפילות בפסוק של המילים דַּל וְאֶבְיוֹן יחד עם אֶבְיוֹנִים נועדה לחזק ולהדגיש את הרעיון [רד"ק], והיא מכוונת לאנשים שהם הדלים שבדלים [ביאור שטיינזלץ]. חמלה זו אינה מוגבלת רק לעמו של המלך, אלא מופנית באופן אוניברסלי גם כלפי עניים ואביונים משאר העמים [אבן עזרא].
פעולת הישועה שעושה המלך, כפי שמופיעה במילה יוֹשִׁיעַ, מתבטאת בכמה מישורים. במישור הפיזי, המלך מציל את החלשים מיד אלו שקמים לפגוע בהם [מצודת דוד]. במישור החומרי, המלך מנצל את העושר והמתנות שהוא מקבל כדי לספק מזון ומחיה לעניים [אלשיך, מלבי"ם]. מעבר לכך, הביטוי וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ מצביע על כך שהישועה אינה רק של הגוף, אלא גם של הנפש, על ידי כך שהמלך דואג ללמד את האביונים מוסר ודרך ארץ [מלבי"ם].
רובד נוסף ומעמיק של ישועת הנפשות מתגלה במקרה שבו אדם עושק את חברו מתוך רעב ומצוקה כלכלית קיצונית. במצב כזה, המלך חס גם על העושק הדל, ומעניק לו כסף וזהב כדי להשביע את רעבונו ולמנוע ממנו את הצורך לחטוא. בכך המלך מושיע את נפשותיהם של שני האביונים יחד, הן העשוק והן העושק, ומציל את שניהם מאבדון רוחני [אלשיך].