חזון המלכות מגיע לשיאו בהכרה אוניברסלית, שבה מנהיגי העולם ועמיהם, ואף הרחוקים שבהם, מקבלים על עצמם את מרות המלך. הכתוב עובר מפירוט של מלכים ספציפיים שהוזכרו קודם לכן, להצהרה כללית על כך שכָל מְלָכִים ייכנעו בפניו, ובעקבותיהם גם כָּל גּוֹיִם, שהם העמים הנתונים לשליטת אותם מלכים [אבן עזרא].
תהליך זה מבטא התעצמות הדרגתית של כבוד המלך: לאחר שלב הבאת המנחות, המלכים באים בעצמם כדי להשתחוות לו, ולבסוף העמים כולם יַעַבְדוּהוּ ממש כשם שעבדים משרתים את אדוניהם [אלשיך]. ביטוי מעשי לכך ניתן לראות בימי שלמה המלך, שכל הארץ ביקשה את פניו והביאה לו מנחות [רש"י].
הפרשנים מסכימים כי ההבטחה וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ אינה מבטאת כניעה הנובעת מפחד או מכוח צבאי כופה, אלא משמעותה שהכל ישמעו בקולו מרצון. הציות והשירות של המלכים והעמים מגיעים כהוקרה על חכמתו, מעלותיו הפנימיות ויושרו של המלך, המקרינים השפעה מבורכת על הכל.