בימי מלך המשיח או בימי שלמה המלך, כאשר המשפט בארץ יהיה איתן והמלך ישפוט בצדק, תשרור שלווה מוחלטת שתשפיע על כל תחומי החיים. מציאות זו מתוארת דרך הטבע, כאשר אפילו המקומות השוממים והמרוחקים ביותר יהפכו למקור של ברכה.
הביטוי יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם מתפרש בכמה רבדים. במישור הביטחוני והמדיני, ההרים מסמלים את אומות העולם ואת האזורים המרוחקים [רד"ק, אבן עזרא]. מההרים תבוא בשורה של שלום, ולא יהיה עוד חשש שמא מסתתרים בהם אורבים או שמא תפרוץ משם מלחמה [ביאור שטיינזלץ].
ברובד החברתי והכלכלי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי נשיאת השלום של ההרים מתבטאת בשפע חקלאי. ההרים יצמיחו ויולידו תבואה רבה ופירות, ומציאות זו תביא לשלום פנימי בין בני האדם. כאשר ישנו שפע כלכלי ואין עוני, מתבטלת צרות העין, נעלמים מאבקי הקיום, ואנשים אינם עושקים זה את זה. השובע יוצר אחווה, עד שכל אדם יקרא לחברו לשבת עמו בשלווה תחת גפנו ותאנתו.
המשך הפסוק, וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה, מציג את התנאי ואת הבסיס לאותו שלום. יש המפרשים כי הגבעות יישאו שלום בזכות מעשי הצדקה, יראת ה' וצדקת המשפט של העם והשופטים [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, ישנה דעה הרואה במילה "בצדקה" מילה נרדפת לשלום עצמו [אבן עזרא], או כציון לכך שהישועה והצדקה מאת ה' הן אלו שיעטרו את הגבעות [ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
לצד הפירושים הריאליים, קיימת גם פרשנות סמלית עמוקה. על פי גישה זו, ההָרִים רומזים לאבות האומה, והגְבָעוֹת רומזות לאימהות. זכותם של האבות היא שתפעל להביא אחדות ושלום בעם, ואילו זכות האימהות תגרום לישראל לדבוק בשכינה, המכונה "צדקה" [חומת אנך].