הפסוק משרטט מעגל של חסד, שפע והכרת הטוב, המקשר בין המנהיג, העושר והחברה. במוקד הפסוק עומדת שאלת זהותם של הנותן והמקבל, שעליה נחלקו המפרשים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתמקד בחסדו של המלך כלפי העני והעשוק. המלך דואג שהאביון וִיחִי, כלומר יחיה עמו בביטחון ויינצל מרודפיו. יתרה מכך, המלך לא מסתפק בהענקת צורכי קיום בסיסיים כדי להחיות את העני, אלא וְיִתֶּן־לוֹ שפע רב שיהפוך אותו לעשיר, מתוך אוצרותיו ומתנותיו, המכונים מִזְּהַב שְׁבָא [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. סיבה מעניינת לנתינה דווקא ממקור זה היא הרצון למנוע מהעני בושה; המלך מעניק לו מתוך מתנות שקיבל מאחרים, ולא מתוך הונו האישי שעליו עמל, כדי שהמקבל ירגיש בנוח [אלשיך].
מנגד, גישה אחרת מפרשת שהפסוק עוסק במלך עצמו, שלמה המלך. לפי פירוש זה, המלך וִיחִי בטוב ובשפע, וה' הוא שוְיִתֶּן־לוֹ רכוש עצום מזְּהַב שְׁבָא [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. עצם המחשבה הטובה של המלך לחוס על העניים מזכה אותו מיד בחיים ובשפע מאת ה', שכן מחשבה טובה מצטרפת למעשה [אלשיך].
חלקו השני של הפסוק, וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כׇּל־הַיּוֹם יְבָרְכֶנְהוּ, מתאר את התוצאה של מעשים אלו. רוב הפרשנים מסבירים כי בעקבות צדקתו ונדיבותו של המלך, העני שניצל – או העם כולו שאוהב את מנהיגו – יתפללו תמיד לשלומו של המלך ויברכו אותו בכל יום [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
כיוון הפוך מציע שהמלך הוא זה שוְיִתְפַּלֵּל בעד העני, ויבקש שה' יברך אותו תמיד, כדי שהעני לא יזדקק עוד למתנות בשר ודם ויזכה לברכת שמיים [אלשיך]. יש אף שפירשו שהברכה כאן היא ברכתו הישירה של ה', שכן כאשר ה' אומר לאדם שהוא יהיה ברוך, הדבר מתואר בלשון תפילה וברכה [רש"י].