הכרה אוניברסלית וכבוד מלכים חוצים גבולות ויבשות, כאשר עושרו וגדולתו של המלך ניכרים בזרם של מתנות המגיעות אליו מקצוות תבל. הפרשנים נחלקים לגבי זהותו של מלך זה; יש הרואים בכך תיאור היסטורי של שלמה המלך, אשר אליו הגיעו אוניות תרשיש ומלכת שבא (רש"י, רד"ק, מלבי"ם), בעוד אחרים מפרשים זאת כנבואה לעתיד לבוא על מלך המשיח, שאליו ינהרו אומות העולם (רד"ק, אלשיך, חומת אנך).
ההשפעה המלכותית מתפשטת תחילה אל מַלְכֵ֬י תַרְשִׁ֣ישׁ וְ֭אִיִּים, כלומר אל יושבי איי הים הרחוקים, ולאחר מכן מגיעה אף רחוק יותר, אל מַלְכֵ֥י שְׁבָ֥א וּ֝סְבָ֗א הממוקמים בקצוות חצי האי ערב או אפריקה (אלשיך, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ). מלכים אלו יקריבו אֶשְׁכָּר, מילה שהפרשנים מסכימים כי משמעותה היא מנחה, דורון ותשורה, הניתנים לאות הכנעה והכרת תודה (רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודות, מאירי, ביאור שטיינזלץ).
תשומת לב מיוחדת מוקדשת בפסוק לפועל יָשִׁ֑יבוּ, המעורר את השאלה מדוע נאמר לשון השבה ולא "יביאו". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר מצביע על פעולה תמידית ומחזורית; המלכים לא יסתפקו במתנה חד-פעמית, אלא ישובו ויעלו את מנחתם פעם אחר פעם, מדי שנה (רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי).
מנגד, יש המציעים קריאות שונות לחלוטין. על פי דרך הפשט, ייתכן שהשבת המנחה מתארת תחושת בושה: כאשר מלכי תרשיש יראו את הפאר והעושר העצום של האֶשְׁכָּר שיביאו מלכי שבא וסבא, הם יתביישו במנחתם הדלה וישיבו אותה לאחור (אלשיך).
ברובד המדרשי והמשיחי, הפועל יָשִׁ֑יבוּ מקבל משמעות של סגירת מעגל היסטורית. גישה אחת מפרשת כי "המנחה" המושבת היא למעשה אחינו בני ישראל שגלו, אשר יוחזרו כדורון לה' (אלשיך). גישה אחרת מלמדת כי לעתיד לבוא, אומות העולם יחזירו למלך המשיח בדיוק את אותה מנחה מפורסמת ששלח יעקב אבינו לעשיו. מאחר שמתנה של עיזים ותיישים נראית כדורון שאינו הולם מלך אדיר כמשיח, מוסבר כי האומות לא ישיבו רק את הבהמות המקוריות, אלא את כל הוולדות וצאצאיהם שהתרבו מאותה מנחה לאורך ההיסטוריה ועד סוף כל הדורות (אלשיך, חומת אנך).