הופעתו של מלך צדיק, דברי חכמתו או בואה של הגאולה, מביאים עמם התחדשות עמוקה לאומה עייפה. כשם שהטבע מגיב למים, כך הלב האנושי והחברה כולה מתרעננים וצומחים מחדש לאורם של צדק, מוסר וברכה אלוהית.
הפרשנים מציעים מספר פירושים לדימויים החקלאיים המופיעים כאן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה גֵּז מתארת עשב קצור או ירק שנגזז. המילה רְבִיבִים מתארת טיפות גשם, היורדות לעיתים בעוצמה ובמהירות כחצים [מצודת ציון], והמילה זַרְזִיף מתפרשת לרוב כנטיפה, טפטוף או זרימת מים. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה זַרְזִיף במשמעות של רוויה ושובע [אבן עזרא], או אף כתיאור ליובש הארץ הצמאה למים [מאירי].
מהו אותו שפע שיֵרֵד? יש הרואים בכך את דברו של ה' היורד אל לב העם [רש"י], או את משפטו וצדקתו של המלך [רד"ק, אבן עזרא]. אחרים מפרשים זאת על מוסרו ותוכחותיו של שלמה המלך, שהעם משתוקק לשמוע [מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי].
הבחירה בדימוי של מטר היורד עַל גֵּז נושאת משמעות עמוקה. עשב קצור זקוק לגשם כדי לצמוח מחדש [רש"י], ומכיוון ששורשיו נותרו באדמה, המים מביאים לצמיחה מהירה ונפלאה [מצודת דוד]. יתרה מכך, לעשב שנגזז יש מעין "פה פתוח" הבולע את המים בשקיקה, מה שמסמל את תשוקתם העזה של בני האדם ומוכנותם לקבל את דברי המוסר [מלבי"ם]. בגישה שונה לחלוטין, יש המפרשים את המילה גֵּז כגיזת צמר; לפי פירוש זה, הברכה נספגת במלואה בעם, ממש כפי שצמר סופג את כל המים, כך שאף טיפה מהשפע אינה מתבזבזת [ביאור שטיינזלץ].
המשך הפסוק, כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ, מתאר את המים המחלחלים עמוק לתוך האדמה החרושה [מצודת דוד]. גשם זה מסוגל להצמיח חיים גם במקומות שטרם נבטו, בדומה לדברי חכמה המעוררים יראה גם בלבם של אנשים שעד כה חסרו כל הבנה [מלבי"ם].
לצד הפירוש האישי והמוסרי, הדימוי מקבל גם משמעות לאומית והיסטורית. העשב הקצור משול לעם ישראל הסובל מתלאות ומייסורי הגלות. כאשר תבוא הגאולה או יופיע מלך המשיח, ימהר ה' לרפא את עמו, והם יפרחו וירבו מחדש כעשב שזוכה למים [רד"ק, מאירי]. בהקשר זה, אופן ירידת הגשם תלוי בזכויותיו של העם: אם ישראל יהיו ראויים לגאולה, המשיח יבוא במהירות בעוד העשב הקצור עדיין שומר על לחותו הטבעית, והשפע ירד בנחת וברוגע כרסיסי מים. אולם, אם הגאולה תגיע רק בסוף הזמן הקצוב וללא זכויות, לחלוחית העם תתייבש, והתהליך ידמה לסערת גשמים קשה וכואבת, המסמלת את חבלי המשיח [אלשיך].