משפט המלך האידיאלי פועל במספר רבדים, ומשלב חמלה עמוקה כלפי החלשים ביותר בחברה יחד עם עמידה בלתי מתפשרת ותקיפה נגד אלו המנצלים אותם. זהו צדק פעיל, שאינו מסתפק רק בהכרעת הדין, אלא דורש התערבות מעשית והצלה.
כאשר המלך יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם, אין הכוונה רק לישיבה על כס המשפט, אלא לעשיית דין אקטיבית שנועדה להוציא את זכותם מידי עושקיהם [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. העניים הללו הם לעיתים אנשים שהגיעו לעוניים דווקא בגלל בני העם שניצלו וגזלו אותם [אלשיך]. המלך מקדיש תשומת לב מיוחדת למשפטם, ודן גם בדיני ממונות של פרוטה קטנה באותה רצינות שבה הוא דן על סכומים עצומים, מתוך אהבת הצדק והיושר [מלבי"ם, מצודת דוד, אלשיך].
לעומת העני, האֶבְיוֹן הוא אדם חסר כל שאין לו מאומה והוא נסמך לחלוטין על צדקה [מלבי"ם]. לכן, כלפי בני האביון, שהם החלשים והמסכנים ביותר, המלך יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן. כאן לא די במשפט רגיל, אלא נדרשת התערבות של חסד ורחמים [ביאור שטיינזלץ]. ישועה זו מתבטאת בדאגה אקטיבית למזונם ולמחייתם [מלבי"ם], ואף בתשלום חובותיהם של אביונים שנאלצו ללוות מעשירים ואין ביכולתם להחזיר את החוב [אלשיך].
עם זאת, משפט המלך אינו מורכב רק מרכות ומרחמים. באותה מידה הוא נדרש להפעיל קנאה וגבורה כדי להעניש את עושי העוול, ולכן הוא וִידַכֵּא עוֹשֵׁק [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. משמעות המילה וִידַכֵּא היא שבירה וכתיתה, והעוֹשֵׁק הוא הגזלן והחמסן, או זה שלוקח את הון חברו במרמה ובסתר [מצודת ציון, אבן עזרא]. המלך משתמש בעושרו ובכוחו כדי לשבור את כוחם של העושקים ללא מורא [אלשיך], ובחכמתו הרבה הוא מצליח לחשוף גם את אלו שעושקים את זולתם בהסתר [אבן עזרא].