זכריה, פרק י״א, פסוק ט״ז

יצא לכם פעם לראות רועה שומר על עדר כבשים? רועה טוב דואג שכל טלה קטן יהיה בטוח ושבע. אבל כאן ה׳ מספר על מנהיג גרוע לעם ישראל, שמתנהג בדיוק ההפך. הוא דומה לרועה צאן שלא רק שמזניח את הכבשים שלו, אלא ממש פוגע בהן. את הַנִּכְחָדוֹת, שהן הכבשים שהלכו לאיבוד, הוא לֹא יִפְקֹד, כלומר הוא לא יספור אותן ולא ידאג להחזיר אותן לעדר. את הַנַּעַר, הטלה הצעיר והרך שהולך לאט ונשאר מאחור, הוא לֹא יְבַקֵּשׁ ולא יחפש. גם את הַנִּשְׁבֶּרֶת, כבשה ששברה את הרגל, הוא לֹא יְרַפֵּא. ואפילו את הַנִּצָּבָה, כבשה כל כך חלשה שיכולה רק לעמוד במקום ואין לה כוח ללכת לחפש אוכל, הוא לֹא יְכַלְכֵּל, כלומר לא יביא לה אוכל ולא יישא אותה בחיקו. במקום לשמור על העדר, הרועה הזה חושב רק על עצמו. וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל, את הכבשה הבריאה והשמנה הוא ייקח לצרכים שלו, וזה בעצם משל למנהיג שלוקח לעצמו את הרכוש של האנשים העשירים. בסוף, וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק, הוא יכה ויפגע בפרסות של הכבשים כך שלא יוכלו ללכת. זהו תיאור עצוב למנהיג שמתנהג בחוסר התחשבות ובצורה קשה כלפי האנשים שזקוקים לעזרתו יותר מכול.