צפניה, פרק ג׳, פסוק ז׳

קרה לכם פעם שראיתם מישהו אחר עושה טעות, ואמרתם לעצמכם שאתם ממש לא רוצים לחזור על אותה טעות אלא ללמוד מהניסיון שלו? זה בדיוק מה שה' ציפה שיקרה לתושבי ירושלים. ה' הביא עונשים על עמים אחרים כדי שזה ישמש תמרור אזהרה לעם ישראל, והם יחזרו בתשובה וכך העיר שלהם תינצל. ה' אומר אָמַרְתִּי, כלומר חשבתי וציפיתי, שאַךְ באמת תלמדו ממה שקרה. הציפייה הייתה שגם תִּירְאִי אוֹתִי, כלומר תכבדו את ה', וגם תִּקְחִי מוּסָר, תלמדו את הלקח. אם העם היה מקשיב, התוצאה הייתה וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ. המילה מְעוֹנָהּ מתארת את הבתים של ירושלים, והכוונה היא שהעיר לא תיהרס. בנוסף, הם היו זוכים לקבל את כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ. המילה פָּקַדְתִּי פירושה ציוויתי, כלומר ה' היה נותן להם את כל השפע והדברים הטובים שהוא תכנן בשבילם. אבל במציאות קרה משהו הפוך ומאכזב. אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ, במקום להתעורר ולתקן את המעשים שלהם, אנשי העיר קמו בזריזות מוקדם בבוקר דווקא כדי לעשות מעשים רעים חדשים. הם קלקלו את כֹּל עֲלִילוֹתָם, שזה אומר את כל המעשים שלהם, ולא השאירו אפילו מעשה אחד טוב.