תארו לעצמכם רגע שבו אתם מקבלים את הבשורה הכי טובה שיכולה להיות, כזו שגורמת לכם לרצות לקפוץ, לשיר ולרקוד. הנביא מכין את עם ישראל בדיוק לרגע כזה בעתיד, בזמן הגאולה, כאשר השכינה של ה׳ תחזור אלינו וכל האויבים ייעלמו. כדי לתאר את האושר העצום שיהיה אז, הוא משתמש בכמה מילים מיוחדות. המילה רָנִּי היא בקשה לשיר בקול גדול, והמילה הָרִיעוּ קוראת להשמיע תרועת ניצחון ושמחה. הנביא גם אומר שִׂמְחִי וְעָלְזִי, ויש ביניהן הבדל מעניין: שִׂמְחִי מתארת את ההרגשה החמה והנעימה שיש לנו עמוק בתוך הלב, ואילו וְעָלְזִי מתארת את השמחה שיוצאת החוצה, כשאנחנו ממש קופצים ורוקדים מרוב אושר.
אולי שמתם לב שהנביא קורא לעם שלנו בשלושה שמות שונים: בַּת־צִיּוֹן, יִשְׂרָאֵל וגם בַּת יְרוּשָׁלִָם. למה הוא עושה את זה? פעם, בימי התנ"ך, העם היה מחולק לשתי קבוצות. בַּת־צִיּוֹן מסמלת את ממלכת יהודה, והשם יִשְׂרָאֵל מסמל את שאר עשרת השבטים. כשהנביא מוסיף וקורא לבַּת יְרוּשָׁלִָם, הוא מבטיח הבטחה מרגשת: בעתיד הקבוצות לא יהיו נפרדות יותר. ירושלים תהיה עיר ששייכת לכל השבטים יחד, וכל עם ישראל יחזור להיות משפחה אחת גדולה, אוהבת ומאוחדת שחוגגת יחד.