לאחר תהליך הטיהור שעובר על ישראל, תיוותר שארית שדמותה מנוגדת לחלוטין לבעלי הגאווה והעליזות שהוזכרו קודם לכן [רד"ק].
הפרשנים מציגים שתי גישות משלימות להבנת מצבו של ה־עַם עָנִי וָדָל: הגישה הנפשית והגישה החומרית. לפי הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, התיאור אינו מכוון לעוני כלכלי בהכרח, אלא למצב של ענווה והכנעה עמוקה. זהו עם שפל רוח, שאינו מתגאה ואף מסוגל לספוג עלבונות בשתיקה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא]. המילה עָנִי נגזרת מהשורש ע.נ.ה, המורה על שפלות רוח והכנעה פנימית [מלבי"ם].
מנגד, ישנם המפרשים את המילה דָל כפשוטה – חוסר ברכוש, בעושר ובכוח צבאי [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. האברבנאל מציג בהקשר זה הבדל מהותי בין גאולת מצרים לגאולה העתידית: בעוד שביציאת מצרים יצאו בני ישראל ברכוש גדול ושללו את מצרים, הרי שבקיבוץ הגלויות העתידי, טלטולי הדרך, הצרות וחבלי המשיח יגרמו להם לאבד את ממונם. אובדן זה אינו מקרי, אלא נועד לעקור את הגאווה הנובעת בדרך כלל מעושר וממעמד. כך, למרות שיהיו עניים מבחינה חומרית, הם יהיו עשירים באמונה אמתית ובמידות טובות [אברבנאל].
מתוך שילוב תכונות אלו – היעדר הגאווה והיעדר הכוח החומרי – נובעת התוצאה שבסוף הפסוק: וְחָסוּ בְּשֵׁם ה'. מילה זו מבטאת ביטחון [מצודת ציון]. מכיוון שלא יוכלו להישען על כוחם הצבאי או להתגאות בעושרם, הנשארים ימצאו מחסה והגנה מלאה בה' לבדו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], ובזכות היעדר הגאווה וההישענות המוחלטת על ה' הם ישובו לחיות לבטח [אבן עזרא].