לאחר דברי התוכחה הקשים על השחיתות שפשתה בעם, חותם הנביא את נבואתו בחזון נחמה מרומם על יום ה', שבו יישברו הרשעים והגולים ישובו לארצם לשבת בה בשמחה ובענווה [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק פותח בכפילות לשונית: בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם ולאחר מכן וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם (כאשר המילה "ההיא" מוסבת על שני חלקי המשפט [אבן עזרא, רד"ק]). הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת כפילות זו:
הגישה ההיסטורית מחלקת את ההבטחה לשני חלקי העם. ההבטחה אָבִיא מכוונת לעשרת השבטים שהוגלו ולא שבו בבניין הבית השני, ואילו ההבטחה קַבְּצִי (מלשון קיבוץ ואיסוף) מכוונת לבני יהודה שפוזרו בכל קצוות תבל ולכן נדרשת עבורם פעולת איסוף מיוחדת [מצודת דוד, אברבנאל].
גישה אחרת רואה כאן התייחסות למצבם הרוחני והפיזי של הגולים: אָבִיא מתייחס לאנוסים שנשארו במקומם אך נאלצו לעזוב את דתם, וה' ישיב אותם לאמונתם, ואילו קַבְּצִי מתייחס לאלו שגורשו פיזית מארצם [מלבי"ם].
במישור הסמלי, יש הרואים בפעלים אלו רמז לחידוש הקשר בין ה' לישראל. בעוד שבעבר הקשר היה בבחינת אירוסין על תנאי שהופרו עקב עבודה זרה, לעתיד לבוא יתחדש הקשר באהבה גדולה ויהפוך לנישואין נצחיים [חומת אנך].
כאשר יתרחש קיבוץ הגלויות, ה' מבטיח: כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה. מעמדם של ישראל ישתנה מן הקצה אל הקצה, ואמונתם וגבורתם יזכו להכרה עולמית [מלבי"ם]. כתוצאה מכך, אומות העולם עצמן יביאו את היהודים הפזורים כמנחה לירושלים, ולא יישאר אף גולה בחוץ לארץ [מצודת דוד].
תהליך זה יתרחש בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם. המילה שְׁבוּתֵיכֶם נגזרת משורש שבי וגלות [אבן עזרא, מצודת ציון, רד"ק], והשימוש בלשון רבים מרמז על כך שההבטחה חלה על מספר גלויות – גלות ישראל וגלות יהודה, או גלות בית ראשון ובית שני [אברבנאל]. המילה בְּשׁוּבִי מתפרשת כפשוטה, "כשאשיב" [ביאור שטיינזלץ], אך יש המפרשים אותה גם מלשון השקט ומרגוע, כלומר הזמן שבו ה' יעניק שלווה לבני השבי [מצודת דוד, מצודת ציון].
הפסוק נחתם במילה לְעֵינֵיכֶם, שסביבה מתקיימת מחלוקת פרשנית מעניינת. הגישה הפשטנית גורסת כי הכוונה היא שהגאולה תתרחש בגלוי, והעם יזכה לראותה במו עיניו [אבן עזרא]. מנגד, פרשנים אחרים רואים במילה זו רמז מובהק לתחיית המתים. לפי גישה זו, ההבטחה מופנית גם לצדיקים שמתו בגלות, אשר יקומו לתחייה כדי לחזות בגאולה במו עיניהם [מצודת דוד, אברבנאל]. זווית נוספת ומקורית מקשרת את המילה לשחרור משעבוד: כשם שעל פי דיני התורה עבד יוצא לחירות אם אדונו פגע בעינו, כך ה' משחרר את ישראל מהגלות בזכות הסבל והמכות שספגו "בעיניהם", וגואל אותם ברחמיו ללא צורך בשטר שחרור [חומת אנך].