הנהגתה הרוחנית של העם קורסת, כאשר נושאי המשרות שאמורים להוות מגדלור מוסרי – הנביאים והכוהנים – מועלים בתפקידם.
תחילת הפסוק מופנית כלפי נביאי השקר [מצודת דוד, רד"ק]. המילה פֹּחֲזִים מתארת אנשים ריקים וקלי דעת, כאשר לפי מסורות כתיבה עתיקות מילה זו נכתבת בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי]. [אבן עזרא] מוסיף מניע כלכלי ומסביר כי מדובר באנשים חסרי כל שפנו לנבואה רק משום שלא היה להם לחם לאכול. באשר לביטוי אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת, קיימים שני כיווני פרשנות. הגישה האחת מפרשת זאת כתיאור לאנשי מרמה, רשע ובגידה [מצודת דוד, שטיינזלץ]. הגישה השנייה מנתחת את הביטוי מבחינה דקדוקית כמכוון לנשים, כלומר אלו גברים הקשורים לנשים בוגדניות שנואפות תחת בעליהן [אבן עזרא, מלבי"ם].
חציו השני של הפסוק עובר לביקורת על כוהני המקדש, שתפקידם המקורי היה לשמור על הקודש [מלבי"ם]. תחת זאת, הם חִלְּלוּ־קֹדֶשׁ, ביזו אותו ולא הבדילו בין קודש לחול [רד"ק]. שיאו של העיוות מתבטא במילים חָמְסוּ תּוֹרָה, שעליהן מציגים הפרשנים שתי גישות מרכזיות. רוב הפרשנים מסבירים שמשמעות החמס בהקשר זה היא הסרה וגזל רוחני: הכוהנים מעלו בתפקידם המרכזי ללמד את העם, לא הורו הלכה לשואלים, ואף עברו על דברי התורה בעצמם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. מנגד, [אבן עזרא] מפרש את המושג חמס במשמעותו החומרית, כפשע שנעשה בגלוי – הכוהנים עיוותו את תורת המשפט, לא דנו בצדק, וגזלו ממון שלא כדין.