עתידו של העם מתאפיין בזיכוך מוסרי ורוחני עמוק, המוביל לשלווה מוחלטת ולניתוק מהשפעות זרות. שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, אותם אלו שייוותרו לאחר שהגאים והחוטאים יאבדו [אבן עזרא], יגיעו לשלמות משולשת. הפרשנים מצביעים על הדרגתיות ברורה בפסוק: לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה מתייחס לשלמות במעשים הפיזיים, בעוד וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב מתייחס לשלמות בדיבור היום־יומי [מלבי"ם, אברבנאל].
השלב השלישי, וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית, שמשמעותו מרמה [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ], מבטא רובד עמוק יותר של טוהר. יש המפרשים זאת כדיבור הנראה כלפי חוץ כהגון וטוב, אך טומן בחובו כוונות מרמה נסתרות [אברבנאל]. גישה מעמיקה נוספת מסבירה כי המילה "לשון" מציינת דיבור שכלי והגיוני, ולכן הכוונה היא שהעם יהיה נקי מהיקשים מטעים ומדעות כוזבות בענייני אמונה ופילוסופיה, וכך יגיע לשלמות מלאה במעשה, בדיבור ובמחשבה [מלבי"ם]. בזכות העובדה שלא יעשו עוד מעשים מגונים, הם גם יזכו להשתחרר לחלוטין מתחושת הבושה [אברבנאל].
המצב המוסרי השלם מלווה בדימוי: כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד. ישראל נמשלים לעדר צאן הרועה ושוכב לנוח בשלווה ובביטחון מוחלט [מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל, שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים גישות שונות באשר לקשר שבין ההתנהגות המוסרית לשלוות הצאן. יש הרואים במנוחה זו את השכר הישיר על כך שהעם נמנע מעוולה ומשקר [רד"ק]. לעומת זאת, יש המסבירים כי הביטחון המוחלט, כצאן המוגן בדירו, הוא דווקא הסיבה לכך; מכיוון שלא יהיה מי שיפחיד אותם, הם פשוט לא יצטרכו להשתמש במרמה כדי להגן על עצמם [אברבנאל]. מתוך מנוחה זו על מי מנוחות, הם גם לא יזדקקו לכרות בריתות הגנה עם עמים זרים או ללמוד מדעותיהם, אלא יחיו בעצמאות רוחנית ופיזית מלאה [מלבי"ם].