הפסוק פונה אל ירושלים ומעביר מסר הנוגע לבניה הנמצאים בגלות ולסבלם הממושך. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה נוּגֵי נגזרת משורש יגון ותוגה, ומתארת אנשים מלאי עצב [מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם, שטיינזלץ]. עם זאת, קיימות גישות שונות להבנת סיבת יגונם, המתבטאת במילה מִמּוֹעֵד. הגישה המרכזית מסבירה כי מדובר בצער על התארכות זמן הגאולה ועל כך שקץ הגלות מתעכב [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. פירוש נוסף קושר זאת למועדי השנה, ומסביר כי אלו אנשים המתאבלים על היעדר החגים ועל חורבן מקומות ההתחברות של ישראל במועדים [אבן עזרא, שטיינזלץ]. לעומתם, גישה ייחודית מפרשת את המילה מִמּוֹעֵד מלשון מעידה, ורואה כאן התייחסות לאנשים שרגליהם מעדו מאמונת ישראל עקב גזירות שמד וכפייה, וליבם מלא תוגה על כך [מלבי"ם]. מנגד, קיימת דעת מיעוט המפרשת את המילה נוּגֵי מלשון הוצאה והרחקה, ומסבירה כי מדובר בחוטאים שהוצאו והורחקו מכיוון שלא שמרו את השבתות והמועדים [רש"י].
בהמשך הפסוק נאמר אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ, וגם כאן נחלקו המפרשים במשמעות הפעולה. רוב הפרשנים מבארים את המילה אָסַפְתִּי כהכנסה וקיבוץ. ה' מבטיח לקבץ את הגולים בחזרה אל ירושלים, שכן הם היו בניה ויצאו ממנה לגלות [מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, שטיינזלץ]. יש שמוסיפים כי הבטחה זו לאיסוף הבנים רומזת אף לתחיית המתים [רד"ק]. גישה אחרת מסבירה את פעולת האסיפה כהסרה וריפוי, כלומר ה' מבטיח לאסוף ולהסיר את היגון והחרפה מעל העם לחלוטין [אברבנאל, מלבי"ם]. בהתאם לשיטתו המחמירה בתחילת הפסוק, יש מי שמפרש את המילה אָסַפְתִּי מלשון כיליון והשמדה של אותם חוטאים שחיללו את המועדים [רש"י].
חלקה האחרון של הנבואה, מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה, מתייחס לסבל הנפשי והחברתי של הגולים. המילה מַשְׂאֵת מובנת כלשון משא וסבל [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את חרפת הגלות הכבדה שהעם נשא על גבו בארץ אויביו בגלל חורבן ירושלים והביזיונות שספג מהאומות [מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, שטיינזלץ]. פירוש ממוקד יותר מסביר כי החרפה מתייחסת ספציפית לאותם יהודים שאולצו להמיר את דתם תחת אונס, אך עדיין ספגו חרפה וגידופים מהגויים על צור מחצבתם ומוצאם היהודי [מלבי"ם]. לפי הגישה שראתה בפסוק תוכחה לחוטאים, משא החרפה הוא תיאור של האשמה והעונש שהוטל עליהם בעקבות חילול המועדים [רש"י].