הפסוק משרטט תהליך הדרגתי וטרגי של התרחקות העם מבוראו, החל מהתעלמות מאזהרות מילוליות ועד לניתוק מוחלט של הקשר האמוני והמעשי.
כאשר הנביא מאשים כי העיר לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל, רוב הפרשנים מסבירים שהכוונה היא לקולם של הנביאים, המורים והמוכיחים שניסו להדריך ולהזהיר את העם [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. יש המדייקים כי מדובר בקולו של ה' המצווה על מצוות שמעיות, או בקריאה לשוב אל התורה מתוך התעוררות השכל [אברבנאל, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
השלב השני בהידרדרות הוא שלֹא לָקְחָה מוּסָר, כלומר לא קיבלה תוכחה ולא למדה מן הניסיון [ביאור שטיינזלץ]. התעלמות זו מתבטאת בכך שהעם לא הפיק לקחים מעונשים היסטוריים מוחשיים שבאו על חוטאים, כדוגמת גלות עשרת השבטים או חורבן של אומות צרות אחרות [מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל]. במקום לשוב אל ה' מתוך יראת העונש או להקפיד על קיום המצוות המעשיות, העם נותר באדישותו [מלבי"ם, אברבנאל].
מכאן עובר הפסוק לתאר את הפגם באמונה ובהישענות על הבורא: בַּה' לֹא בָטָחָה. שם ההוויה מבטא את היותו של ה' בורא העולם ומחדשו, שממנו ראוי לבקש עזרה מתוך הכרה שכלית [מלבי"ם]. אולם במקום לבטוח בו, האומה בחרה להישען על גבורתה העצמית, או לחפש עזרה בבריתות מדיניות עם עמים זרים כמצרים [מצודת דוד, אברבנאל].
הנתק מגיע לשיאו בסוף הפסוק, אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה. אף על פי שהשם "אלוהים" מבטא את ההשגחה הפרטית והקשר האישי והקרוב של ה' עם עמו, האומה לא ניצלה קרבה זו כדי לבקש את עזרתו מתוך יראת עונש ותקוות גמול [מלבי"ם, מצודת דוד]. חוסר הקרבה בא לידי ביטוי בעזיבת לימוד התורה, שדרכו ניתן להידבק בה' [חומת אנך], ובהעדפת התחברות ואהבה לאומות זרות כמו הרומאים על פני הקרבה לבורא [אברבנאל].