ה' מביע ציפייה כי העונשים שבאו על אומות אחרות ישמשו תמרור אזהרה לירושלים, יעוררו אותה לתשובה וכך יימנע חורבנה. עם זאת, המציאות מתגלה כהפוכה לחלוטין, כאשר העם ממהר דווקא להעמיק את חטאיו.
המילה אָמַרְתִּי מבטאת את המחשבה או הציפייה של ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כי אַךְ באמת [מצודת ציון] העם ילמד מן המתרחש. הפרשנים מסבירים כי הציפייה הייתה כפולה: תִּירְאִי אוֹתִי וגם תִּקְחִי מוּסָר. [מלבי"ם] מדייק כי קיימת כאן הבחנה בין שתי רמות של יראה: האחת היא יראת הרוממות מתוך הכרה בגדולת ה', והשנייה היא לקיחת מוסר מתוך פחד מעונש ומייסורים.
אם העם אכן היה שב בתשובה, התוצאה הייתה וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ. המילה מְעוֹנָהּ מתארת את מדוריו של העם, את העיר ירושלים ואת בתיה הגדולים [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הממקדים את משמעות הבית למובן הרוחני ומסבירים כי הכוונה היא לבית המקדש, מקום משכן השכינה, שניצל מחורבן בזכות התשובה [מצודת דוד, מלבי"ם].
בהמשך לכך נאמר כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ, כאשר המילה פָּקַדְתִּי משמעותה ציוויתי [מצודת ציון]. סביב מהות ציווי זה קיימת מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי הכוונה היא לטובה, כלומר שאם יחזרו בתשובה לא יימנע מהם כל השפע והטוב שה' תכנן להשפיע עליהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת זאת על דרך השלילה, ומסבירה כי אם יקחו מוסר, לא יבואו עליהם כל הרעות והעונשים שה' גזר להביא על העיר [רד"ק, מלבי"ם]. מול גישות אלו, [אבן עזרא] מציע קריאה ייחודית לפיה משמעות הפסוק היא שסיפור חורבנם של משכנות הגויים לא ייפסק מפי העם, כדי שישמש להם כתזכורת מתמדת.
חלקו השני של הפסוק מציג את המפח והאכזבה. אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ, במקום להתעורר לתשובה, תושבי העיר קמו בזריזות והשכימו בבוקר דווקא כדי לבצע מעשי שחיתות חדשים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. [מלבי"ם] מוסיף כי הם הקדימו להשחית את דרכם עוד בטרם נעשו פעולות האזהרה, עד שהגיעו למצב שבו לא ניתן עוד לתקנם. הם השחיתו את כֹּל עֲלִילוֹתָם, כלומר את כל מעשיהם [מצודת ציון], מבלי להותיר אפילו מעשה רע אחד שלא ביצעו [רד"ק].