צפניה, פרק ג׳, פסוק ז׳

ה' מביע את ציפייתו במילה אָמַרְתִּי, מתוך תקווה כי אַךְ באמת ילמד העם מהעונשים שבאו על הגויים וישוב אליו, הן בבחינת תִּירְאִי אוֹתִי מתוך הכרה בגדולת ה', והן בבחינת תִּקְחִי מוּסָר מתוך פחד מעונש. אילו היו שבים בתשובה, מובטח היה כי וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ, כך שמדוריו של העם, בתיה הגדולים של ירושלים או בית המקדש, היו ניצלים מחורבן. בנוסף היה בא לידי ביטוי כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ, כלומר השפע שה' ציווה להשפיע עליהם לא היה נמנע, או לחלופין, העונשים שנגזרו עליהם היו מתבטלים. למרות זאת, אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ, ותושבי העיר קמו בזריזות לבצע מעשי שחיתות חדשים במקום להתעורר לתשובה. הם מיהרו להשחית את כֹּל עֲלִילוֹתָם ואת כל מעשיהם, כך שלא הותירו אפילו מעשה רע אחד שלא ביצעו.