הנבואה מציגה חזון של היטהרות מוסרית ושינוי רוחני עמוק עבור ירושלים. היא מתארת עתיד שבו החברה תטוהר מיהירות, הענווה תתפוס את מקומה של הגאווה, וחטאי העבר ייסלחו וייזנחו לטובת חיים של יושר ואמונה.
ההבטחה לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ מתייחסת למעשיה של העיר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת היעדר הבושה. גישה אחת מסבירה כי הבושה על פשעי העבר תחלוף, מאחר שהעם כבר נענש על חטאיו ועוונו נרצה וכופר [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה שנייה מדגישה כי אין הכוונה שהעם יחטא ללא בושה, אלא שבעתיד כל מעשיו יהיו ישרים ונאמנים, כך שלא תהיה לו כל סיבה להתבייש ולהיכלם כפי שקורה בהווה [רד"ק, אברבנאל]. יתרה מכך, העם לא ישוב לחטוא כבעבר, שכן הוא לא יושפע עוד ממעשי העמים השכנים ולא יחפש עזרת בשר ודם [מלבי"ם].
תהליך ההיטהרות יתרחש כאשר ה' מבטיח: כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ. המילה עַלִּיזֵי מבטאת שמחה, והכוונה היא לאותם אנשים השמחים ומתפארים בגאוותם [מצודת ציון, מצודת דוד]. ה' יסיר מתוך העם את בעלי הגאווה, העשירים המיוחסים, התאוותנים והחמסנים [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו מתוארת כעין צרוף וזיקוק של כסף וזהב, שנועד לנקות את החברה מסיגיה [רד"ק].
בעקבות סילוקם של הגאים, מובטח לעיר: וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי. המשמעות של לְגָבְהָה היא להתגאות, והכוונה במונח בְּהַר קָדְשִׁי היא לירושלים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים חלוקים באשר למקור הגאווה של אותם אנשים בעבר: יש הסבורים כי עצם הישיבה בהר הקודש היא שנטעה בהם תחושת עליונות וגאווה פסולה [אבן עזרא, אברבנאל], בעוד אחרים מסבירים כי הגאווה נבעה מהסתמכות על כוח צבאי, עושר חומרי ובעלי ברית זרים [מלבי"ם]. מכל מקום, התוצאה של תהליך זה היא שכאשר ישובו תושבי ירושלים לעירם, הם יתאפיינו בענווה ושפלות רוח, ולא יתגאו עוד [אברבנאל].