ניגוד חריף מתקיים בתוך ירושלים בין נוכחותו של ה' המוחלטת והצודקת, לבין השחיתות ואטימות הלב של תושביה. המציאות בעיר מציגה פער בלתי נתפס בין הצדק האלוהי המאיר מדי יום, לבין עיוות הדין האנושי הנעשה ללא כל בושה.
הפרשנים מסבירים כי ה' צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ מבטא את העובדה שהשכינה שורה בתוך ירושלים, וה' הוא למעשה הצדיק היחיד שנותר בעיר המלאה בחוטאים [מלבי"ם, רד"ק]. מכיוון שהוא צדיק ושונא עוול, הוא לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה, כלומר אינו יכול להתעלם או לשאת את המעשים הרעים של התושבים [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי משמעות הביטוי היא שכל עונש או רעה שה' מביא על העיר נעשים בדין צדק גמור ואינם בגדר עוולה [רד"ק].
פעולתו של ה' מתרחשת בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, כלומר בכל יום ויום באופן תמידי. את המילים מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר מפרשת הגישה המרכזית כעשיית דין אמת ברור וגלוי, המאיר ממש כאור השמש [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה שונה מציעה כי ה' מראה לישראל מדי יום את משפטיו ועונשיו על הגויים מסביב, כדי שישמשו עבורם כאזהרה ומוסר השכל [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל]. פירוש ייחודי נוסף רואה בכך תיאור של זריחת השמש הפיזית: ה' שומר על אמונתו לעולם ומזריח את האור מדי בוקר, על אף שהבריות מכעיסות אותו [רד"ק]. כמו כן, יש הרואים במילים אלו רמז היסטורי לחורבן בית שני, שבו הוציא ה' לאור את משפטם וגמולם של החוטאים [אברבנאל]. משפט אלוהי זה לֹא נֶעְדָּר, כלומר אינו חסר ואינו פוסק לעולם [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
למרות כל זאת, הפסוק נחתם במילים וְלֹא־יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת. אנשי העוולה, שופטי השקר וחוטאי ישראל, אינם יודעים בושה כלל [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. היה מצופה מהם להתבייש ולהיכלם לעשות רע במקום שבו שוכנת השכינה והצדק [מצודת דוד, מלבי"ם], או לכל הפחות ללמוד מנאמנותו היומיומית של ה' ולהשיב לו באמונה [רד"ק], אך הם ממשיכים בדרכם באטימות מוחלטת.