תארו לעצמכם שקיבלתם מתנה מיוחדת ויקרה, ולצערכם היא נשברה. אם תקבלו מתנה חלופית במקומה, אולי תחשבו שהיא פחות מיוחדת מהראשונה. כשמשה הכין את הלוחות השניים, אחרי שהלוחות הראשונים נשברו, היה חשוב להבהיר שזה ממש לא המצב.
התורה מספרת שהלוחות החדשים נכתבו כמכתב הראשון. כלומר, למרות שמשה הוא זה שחצב והכין את האבנים הפעם, הכתב שעליהם היה קדוש ואלוהי בדיוק כמו בלוחות הראשונים. הלוחות האלה הכילו בדיוק את עשרת הדברים, שהם עשרת הדיברות המוכרים, והם מזכירים לעם את מה שקרה ביום הקהל, שזהו היום הגדול שבו כל עם ישראל התאסף יחד סביב הר סיני.
בסוף משה מספר שה' נתן לו את הלוחות ביום הכיפורים, והוא אומר ויתנם ה' אלי. יצא לכם לחשוב למה משה משתמש במילה "אלי" בלשון יחיד, ולא אומר שה' נתן את הלוחות "אלינו", לכל העם? התשובה היא שיש כאן מסר אישי לכל אחד. אף אחד לא יכול להגיד שיש מספיק אנשים אחרים שלומדים תורה, ולכן הוא פטור מזה. כל אדם צריך להרגיש שהתורה ניתנה ממש לו באופן אישי, ולקחת אחריות ללמוד אותה בעצמו.