דברים, פרק י״א, פסוק י׳

יצא לכם פעם לחשוב מה הרגישו בני ישראל רגע לפני שנכנסו לארץ ישראל? אחרי שנים ארוכות במצרים, הם התרגלו לשפע של אוכל ולמים רבים שמגיעים מנהר הנילוס. אולי הם קצת חששו שהארץ החדשה תהיה פחות טובה ומניבה. לכן, מובטחת להם הבטחה מרגיעה: הארץ החדשה לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא. היא ממש לא גרועה יותר, אלא הרבה יותר טובה ומשובחת! אפילו האזורים הכי טובים והכי עשירים במצרים, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, בכלל לא מתקרבים למעלה ולטוב של ארץ ישראל. במצרים, כדי לגדל אוכל, היה צריך לעבוד קשה מאוד. לא ירד שם גשם, ולכן בני ישראל היו צריכים להעביר מים מהנהר אל השדות. הם היו צריכים לפתוח ולסגור תעלות של עפר ממש עם הרגליים שלהם, עבודה קשה ומעייפת שנקראת וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ. הם נאלצו לטפל בשדות התבואה הגדולים ממש כְּגַן הַיָּרָק, כמו גינה קטנה שדורשת השקיה צמודה כל הזמן. לעומת זאת, ארץ ישראל היא ארץ של הרים ובקעות ששותה מים מגשם שיורד מהשמיים. זה לא חיסרון, אלא מתנה נפלאה! במקום לעבוד כל כך קשה, בני ישראל יכולים לישון בשקט במיטתם, וה' ישקה עבורם את השדות בנחת. אבל יש כאן דבר חשוב: הגשם בארץ ישראל תלוי במעשים שלנו. כשבני ישראל עושים מעשים טובים ושומרים את התורה, ה' פותח את השמיים ומוריד גשמי ברכה. התלות הזו בגשם נועדה כדי שנישאר תמיד קרובים אל ה', נתפלל אליו באמונה ונזכור שהוא זה שנותן לנו את כל השפע באהבה.