תארו לעצמכם שאתם עומדים בתוך קהל גדול, ופתאום מגיעים שני אנשים. שניהם נראים כמו אנשים רגילים לגמרי, ושניהם מכריזים בקול גדול שה' שלח אותם למסור הודעה חשובה. אבל הבעיה היא שכל אחד מהם אומר משהו אחר לגמרי! למי נאמין? בשונה מהכוהנים והלויים שאפשר לזהות בקלות לפי התפקיד והמשפחה שלהם, נביא הוא אדם רגיל מן השורה. לכן, כל כך קשה לדעת מי באמת נביא אמת ומי סתם ממציא. התורה יודעת שזה לא סתם חשש, אלא מצב שבוודאות יקרה מתישהו, ולכן היא משתמשת במילה וְכִי, שמראה על משהו בטוח שיקרה ולא על ספק.
העם עומד מבולבל ושואל אֵיכָה נֵדַע איך נצליח לזהות מי דובר אמת? השאלה הזו מתעוררת במיוחד כשהנביא מבקש מהעם לעשות משהו חריג מאוד, כמו למשל לבטל זמנית מצווה מהתורה. איך נדע שמותר להקשיב לו? כדי לפתור את הבלבול, הפסוק מתמקד בשאלה איך נזהה את הדבר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', כלומר, איך נתפוס את נביא השקר. הכלל הוא פשוט, בודקים את התוצאה. אם נביא מבטיח דברים טובים בשם ה', והדברים האלו לא קורים, אנחנו יודעים בוודאות שהוא נביא שקר ושה' לא דיבר איתו.
ולמה בודקים דווקא הבטחות טובות? כי אם נביא מזהיר מפני עונש או משהו רע, יכול להיות שהעם פשוט חזר בתשובה, וה' סלח להם וביטל את העונש. אבל הבטחה טובה שה' נותן תמיד מתקיימת. ברגע שגילינו מי נביא השקר שההבטחות שלו לא קורות במציאות, אנחנו יודעים מיד שהנביא השני, זה שעומד מולו, הוא נביא האמת שעליו אפשר לסמוך.