דברים, פרק ט׳, פסוק כ״ו

ברגע משבר קריטי משה מאריך בתחנוניו ופונה אל ה' בשם אֲדֹנָי יֱהֹוִה, פנייה המבטאת הכנעה מוחלטת והכרה בכך שגם מידת הדין והענישה נובעת מאהבתו הנצחית של ה'. הוא מתחנן אַל־תַּשְׁחֵת ואל תיתן לעם לאבד פתאום באמצע הדרך לייעודו, שכן הם עַמְּךָ שכל מהותו היא החיבור אליך, וְנַחֲלָתְךָ האישית שבחרת להשגיח עליה ולחלצה מאלילות. משה מזכיר לה' אֲשֶׁר פָּדִיתָ והצלת אותם בְּגָדְלֶךָ ובתוקפך, וטוען שאם העם יושמד כעת, יימחק הרושם הכביר של אותה גדולה בעולם. לבסוף הוא טוען כי מאחר שאת העם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה גאלת בכוח תוך היכרות עם טבעם הפנימי, הרי שאותם מניעים מקוריים לגאולתם צריכים להגן עליהם גם עכשיו.