דברים, פרק ט׳, פסוק ז׳

כדי לשבור כל תחושת צדקנות וביטחון עצמי מופרז, נדרש מהעם לא רק לזכור בלב אלא גם לבטא בפה, זְכֹר אַל־תִּשְׁכַּח, את האופן שבו הִקְצַפְתָּ, כלומר הכעסת, את ה'. התקופה בַּמִּדְבָּר מקפלת בתוכה שרשרת מתמשכת של חטאים, המעידה על טבעו העיקש של העם לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר־יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה. דור הבנים העומד על גבול הארץ מוזהר כי התנהגותם כסרבנים, מַמְרִים, אפיינה אותם לאורך כל ארבעים השנה, ואם העזו למרוד כשהשכינה הייתה גלויה, עליהם להיזהר שבעתיים בארץ שבה ההשגחה נסתרת. הצירוף עִם־יְהֹוָה מלמד שמעולם לא היו שלמים לגמרי ותמיד נותר בהם צד מרדני, אך גם טומן נחמה בכך שאפילו בשעת החטא הם נשארו קשורים לה'.