משה דורש מעם ישראל התבוננות פנימית כנה רגע לפני הכניסה לארץ, ומנפץ את האשליה כי זכותם האישית היא שמובילה אותם להישג זה.
הדרישה וְיָדַעְתָּ אינה מתייחסת לידיעה שטחית, אלא לחקירה והגעה להכרה ברורה [העמק דבר], מתוך מודעות עצמית עמוקה [רש"ר הירש]. אם העם מחפש הוכחה חותכת לכך שאינו צדיק, עליו רק להתבונן בהיסטוריה הקרובה שלו ולזכור כיצד הכעיס את ה' [ביאור יש"ר]. עולה השאלה: שמא העם חזר בתשובה, ודווקא צדקתו הנוכחית היא שמזכה אותו כעת לרשת את הארץ? התשובה לכך טמונה בעובדה שגם בזמנים שבהם ישראל מרדו בה' בעודם בדרך, מסעם אל הארץ לא נעצר. עובדה זו מוכיחה כי כניסתם לארץ נובעת מברית האבות, ולא מזכותם העצמית [אור החיים]. שרשרת המרידות הרציפה, החל מהיציאה ממצרים ועד ההגעה לערבות מואב, ובפרט חטא העגל שהתרחש מיד לאחר ששמעו את עשרת הדיברות, מהווה עדות ניצחת לכך [רלב"ג].
הסיבה המרכזית לחוסר צדקתם טמונה בהיותם עַם קְשֵׁה עֹרֶף. משמעות הביטוי היא עקשנות וסרבנות [ביאור שטיינזלץ], וטבע עז שקשה מאוד לשבור אותו [העמק דבר], המקשה עליהם להתנתק מהמידות הפגומות שספגו במצרים [רלב"ג]. הפרשנים מסכימים כי תכונת קשיות העורף עומדת בסתירה מוחלטת לדרישות הצדק והיושר, ועל כן בלתי אפשרי שאדם קשה עורף יהיה גם צדיק וישר לבב.
מהותו של קשה העורף היא הליכה עיוורת אחר שרירות ליבו. גם כאשר מורה דרך מציג בפניו הוכחות ברורות לכך שמחשבתו שגויה ומובילה להרס, הוא מסרב להקשיב. מבחינה ציורית, עורפו נוקשה כגיד של ברזל, כך שהוא אינו מסוגל להפנות את מבטו ימינה או שמאלה אל עבר האמת, אלא ממשיך בדרכו העיקשת [ספורנו, הכתב והקבלה]. משום כך, צדקותם של ישראל נובעת לכל היותר מהרגל, ולא מיושר לב אמיתי [העמק דבר].