מנהיגות, כוונות טובות ואחריות כבדה משמשים בערבוביה בתיאור חלקו של אהרן בחטא העגל. משה רבנו חושף בפני העם את חרון האף האלוהי שכמעט והביא לאובדנו המוחלט של אהרן, ומאיר את מורכבות הדין השמימי כלפי מנהיגים.
מדוע כעס ה' כל כך על אהרן? הרי כוונתו של אהרן הייתה לשם שמים. הוא יצר את העגל מתוך כורח ופחד, לאחר שהעם הרג את חור שניסה לעצור בעדם, וכל מטרתו הייתה לעכב ולהרגיע את ההמון עד שובו של משה [רבנו בחיי, רלב"ג, מלבי"ם, צאינה וראינה, דברי דוד]. רוב הפרשנים מסכימים כי אהרן לא חטא בכוונה לעבוד עבודה זרה, והמילים וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף מלמדות שהכעס עליו היה על עצם ההיענות וההקשבה לדרישת העם [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים], וכן על כך שביצע את עשיית העגל בפועל [שטיינזלץ].
עם זאת, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. מעמדו הרם של אהרן אינו מגן עליו, אלא אדרבה – הופך את מעשיו לבעלי אחריות כבדה יותר [רש"ר הירש]. למרות כוונתו הטובה, המעשה שעשה היווה חילול ה', הציב מכשול בפני העם, וגרם להם לחטוא [רבנו בחיי, רלב"ג, ביאור יש"ר]. בנוסף, נמתחת ביקורת על כך שאהרן לא מחה בעם ולא התפלל שה' יהפוך את לבבם, אלא פעל מתוך יראה [מלבי"ם, דברי דוד]. משה מזכיר זאת בתוכחתו לעם כדי להדגיש שהם אלו שגרמו לאהרן להגיע למצב זה [משכיל לדוד].
העונש שריחף מעל אהרן מבוטא במילה לְהַשְׁמִידוֹ. משמעות מילה זו כאן אינה מתייחסת להריגת אהרן עצמו, אלא ל"כילוי בנים" – גזירה אלוהית להשמיד את זרעו [רש"י, העמק דבר, רבנו בחיי, שפתי חכמים, צאינה וראינה].
אל מול גזירה זו עומד משה ומציין: וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן. תפילתו של משה הועילה רק למחצה. שניים מבניו של אהרן (אלעזר ואיתמר) ניצלו, בעוד ששניים (נדב ואביהוא) מתו בהמשך הדרך [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. התפילה כאן, בדומה לתפילה על העם, לא ביטלה את העונש כליל אלא רק דחתה וריככה אותו [משכיל לדוד, מלבי"ם].
פירוש זה מעורר שאלה גדולה שנידונה בהרחבה בקרב הפרשנים: הרי נדב ואביהוא מתו מאוחר יותר בגלל חטאם האישי כשהקריבו "אש זרה" (או כשהציצו בשכינה במעמד הר סיני), ולא כעונש על חטא העגל של אביהם?
הפרשנים מציעים סינתזה מרתקת בין האירועים, ומסבירים כי החטאים השונים חברו יחד להביא למיתתם. הקב"ה המתין עם ביצוע גזירת ההשמדה מחטא העגל כדי לא לערבב ולהרוס את שמחת מתן תורה וחנוכת המשכן [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. יתרה מכך, חטאו של האב גורם לסילוק מסוים של העזרה השמימית המגינה על הבנים מפני יצרם, מה שהפך אותם לפגיעים יותר וחשופים לחטוא באש הזרה [ברכת אשר על התורה]. כלומר, האש הזרה הייתה העילה הישירה והמיידית למיתתם, אך השורש הרוחני שאפשר לעונש להתרחש נבע מחטא העגל [גור אריה]. בנוסף, הבנים לא היו חפים לחלוטין מאחריות לחטא העגל, שכן הם נחשבו כחלק מהציבור שחטא, ואף "אחזו במעשה אביהם" בכך שגם הם לא התפללו לביטול החטא [גור אריה, דברי דוד]. בסופו של דבר, כל אדם נענש על מעשיו שלו, אך ההשלכות הרוחניות של מעשי המנהיג והאב שזורות בגורל בניו [ברכת אשר על התורה].