משה רבנו משחזר באוזני העם את המעמד הכביר של קבלת התורה, ומדגיש את גודל ההתגלות והמאמץ הרוחני העצום שהושקע בה. תיאור זה נועד להמחיש את הפער הטרגי שבין הפסגה הרוחנית שאליה הגיעו לבין החטא החמור של מעשה העגל שהתרחש מיד לאחר מכן.
עליית משה להר החלה בשבעה בסיון ונמשכה עד שבעה בתמוז [חזקוני]. הכתוב מדגיש כי משה עלה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים. הפרשנים מציעים מספר הסברים לשימוש בחומר זה דווקא. גישה אחת מסבירה כי הלוחות נבראו במיוחד בערב שבת בין השמשות של ששת ימי בראשית, והיוו יסוד חזק שנועד שלא להישבר [העמק דבר]. בנוסף, האבן מסמלת את טבעו המוחלט והבלתי משתנה של החוק האלוהי [רש"ר הירש]. הסבר לשוני ורעיוני קושר את המילה אבן לשורש ב.נ.ה, שכן עשרת הדיברות הם היסוד והבניין שעליו מושתתות כל תרי"ג המצוות. לשון הרבים רומזת לסוגי אבנים שונים בטבע, המקבילים לארבעת רובדי פרשנות התורה (פשט, רמז, דרש וסוד), אשר כל אחד מהם דורש מאמץ שונה של פיצוח והבנה [הכתב והקבלה]. כמו כן, האבן משמשת מטאפורה ללומד התורה, הנדרש להפוך את עצמו לקשה וחזק כאבן בעמלו [דעת זקנים].
מעניין לציין כי בתיאור זה של הלוחות הראשונים אין ציווי להכין עבורם ארון. הסיבה לכך היא שבאותה עת היו בני ישראל בדרגה רוחנית עליונה, כדין אישה נשואה, והלוחות יכלו להיות גלויים לעיני כול. רק לאחר חטא העגל ירדו ממדרגתם, וכדין ארוסה נזקקו למעטה של צניעות ולכיסוי הלוחות בתוך ארון [ברכת אשר].
בהמשך מתאר משה: וָאֵשֵׁב בָּהָר. רוב הפרשנים מסכימים כי פועל זה אינו מתאר ישיבה פיזית, אלא משמעותו עכבה ושהייה ממושכת, שהרי במקום אחר מתאר משה שעמד בהר [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים, ברכת אשר]. עם זאת, יש המיישבים את הסתירה בין הישיבה לעמידה בכך שדברים קשים דורשים ישיבה וריכוז, ואילו דברים קלים נלמדים בעמידה. בלוחות הראשונים הייתה התורה קשה להבנה עבור משה ולכן ישב, אך לאחר מכן זכה להארה ובינה יתרה, והתורה הפכה עבורו קלה יותר, ולכן עמד [תורה תמימה, חתם סופר].
השהות נמשכה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. פרק זמן זה מקביל לארבעים הימים הנדרשים ליצירת הוולד, שכן זהו הזמן שנדרש כדי שהתורה תתלבש בצורתה ותיווצר בעולם. הימים מסמלים את הפשט ואת התורה שבכתב, ואילו הלילות מסמלים את סודות התורה הכמוסים ואת התורה שבעל פה [שפתי כהן]. מבחינת העם, תקופת המתנה ארוכה זו נועדה לאפשר להם עבודה פנימית והכנה נפשית, כדי שיהיו ראויים לשמש כנושאי התורה לדורות [רש"ר הירש].
במהלך תקופה זו מעיד משה: לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי. אין המדובר בשהייה רגילה שבה אדם מצטייד במזון, ואף לא בתענית של צער. משה הגיע לפסגת הנבואה, גופו הזדכך, והוא עבר להוויה רוחנית אחרת שבה ניזון מזיו השכינה ולחם רוחני, בדומה למלאכים [אם למקרא, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, שפתי כהן, חתם סופר]. משה אינו מספר זאת כדי להתפאר, אלא כדי ללמד את העם על קדושתה העצומה של התורה [ביאור יש"ר].
תיאור נשגב זה מעצים את התוכחה. משה מדגיש את הטרחה העצומה שטרח, את התנתקותו מהעולם הגשמי, ואת העובדה שעסק בקבלת הכתובה של עם ישראל מתוך ציפייה שזכותם תעמוד לו. מול כל אלה, החטא שלהם נדמה לבגידה של כלה המזנה תחת חופתה, בדיוק ברגע שבו מכינים עבורה את הברית [רלב"ג, העמק דבר, מלבי"ם].