עמידה על סף הארץ המובטחת מציבה בפני עם ישראל אתגר כפול: צבאי ופסיכולוגי. משה רבנו מכין את העם לקראת התמודדות מול אויב שעל פי דרך הטבע אינו בר-כיבוש. תיאור עוצמת האויב אינו נועד להטיל מורא, אלא להוות בסיס להבנה רוחנית עמוקה: הניצחון העתידי לא יושג בכוח הזרוע ואף לא בזכות צדקתו האישית של העם, אלא כחסד אלוהי וכהשגחה עליונה.
הקריאה שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אינה רק בקשה להאזנה, אלא דרישה להבנה, שימת לב והפנמה עמוקה של המציאות [אור החיים, צרור המור, שפתי כהן, ביאור יש"ר]. גישה דרשנית מעניינת קושרת קריאה זו לחטא העגל: לאחר שישראל איבדו את קיום ההבטחה "נעשה" בעקבות החטא, משה קורא להם לשמור לפחות על ההבטחה "נשמע", ולכן פותח במילה שמע [הדר זקנים].
כאשר משה אומר אַתָּה עֹבֵר, הוא מכוון לעורר את תשומת לבם לטרגדיה האישית שלו: "אתה" עובר, אך אני אינני עובר, מתוך תקווה סמויה שהעם יבין זאת ויבקש עליו רחמים [אור החיים]. המילה הַיּוֹם מוסברת על ידי רוב המפרשים כציון זמן קרוב, או כהמחשה של ודאות המאורע כאילו הוא מתרחש ממש היום. עם זאת, יש המפרשים כי הניסים הגלויים שיחוו במעבר הירדן באותו היום ממש, כגון עצירת המים, הם אלו שיוכיחו להם מעל לכל ספק כי ה' הוא העובר לפניהם והנלחם להם [שפתי כהן, אלשיך].
השימוש בפועל לָבֹא מבטא הגעה הביתה, אל המקום שאליו העם שייך באמת [רש"ר הירש]. המילה לָרֶשֶׁת טומנת בחובה ניגודיות מסוימת; בדרך כלל ירושה משמעותה קבלת בעלות בדרכי שלום וללא מלחמה, כאדם היורש את קרובו, אך כאן היא עומדת בניגוד לצורך להילחם בעמים עצומים [אוהב גר]. יחד עם זאת, הלשון מדגישה את קבלת הארץ לא כמתנה זמנית שניתן לאבד, אלא כנחלה מוחלטת שמחליפה את הבעלים הקודמים לצמיתות [רש"ר הירש, אלשיך].
בתיאור האויב כעמים גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ, הפרשנים עומדים על תוספת המילה "ממך". מכאן נלמד שעם ישראל כשלעצמו הוא אכן עם חזק ועצום, אלא שהגויים עצומים וחזקים אף יותר [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. אילו ישראל היו חלשים, היה ברור מאליו שהניצחון שייך לה' ואין צורך להדגיש זאת. אך דווקא משום שישראל עצומים, קיים חשש שיגידו "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לכן הכתוב מדגיש שהאויב חזק מהם, כדי לעקור כל מחשבה של גאווה [משכיל לדוד].
האויב מחזיק ביתרון כפול: יתרון אנושי של לוחמים ענקים, ויתרון הנדסי של עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם [דברי דוד, אברבנאל]. הביטוי "בשמים" הוא לשון גוזמה והפלגה, המתאר חומות כה גבוהות עד שהן נראות כמנותקות מן הארץ ומגיעות עד לשחקים [אברבנאל, רש"ר הירש, שטיינזלץ, ביאור יש"ר].
נשאלת השאלה: מדוע מלכתחילה הושיב ה' בארץ ישראל ענקים ובנה בה ערי מבצר כה קשות לכיבוש? התשובה היא שזוהי טובה גדולה וחסד מאת ה'. על ידי יצירת מציאות שבה הכיבוש בלתי אפשרי בדרך הטבע, העם נאלץ להכיר בבוראו, להישען עליו לחלוטין, ובכך לזכות לחיי נצח ולתכלית שלשמה נברא [חתם סופר].
תיאור חוסר האונים הטבעי של ישראל משמש כהקדמה לאזהרה עמוקה יותר: כשם שהעם יבין שהניצחון אינו נובע מכוחו הפיזי, עליו להישמר מלתלות את הניצחון בצדקתו המוסרית. ה' מוריש את העמים הללו מפני רשעתם של הגויים ובזכות השבועה לאבות, ולא משום שדור המדבר הגיע לשלמות מוסרית, שהרי הם עדיין מתוארים כעם קשה עורף [מלבי"ם, אברבנאל, רש"ר הירש, צרור המור].