רגע לפני פירוט מצוות התורה, משה רבנו עוצר כדי להוכיח את בני ישראל על חטאיהם, ומזכיר להם את נקודת השפל החמורה ביותר שלהם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתוכחה זו מתמקדת בכוונה בחטא עגל הזהב שאירע לאחר מתן תורה. משה אינו מזכיר כאן את תלונות העם שקדמו למעמד הר סיני, כגון אלו שבים סוף או במרה, משום שמרגע שקיבלו את התורה וכרתו ברית עם ה׳, חובתם לשמוע בקולו הפכה לגדולה ולמחייבת הרבה יותר.
הפסוק פותח במילה וּבְחֹרֵב, הוא הר סיני. ציון המקום אינו מקרי, שכן חומרת החטא נובעת מכך שדווקא במקום שבו קיבלו את התורה ושמעו את הציווי "לא יהיה לך אלוהים אחרים", שם עצמו חטאו בעבודה זרה [מלבי"ם]. תזכורת זו נועדה לעקור מלב העם את המחשבה המוטעית שהם מחוסנים מפני עבודה זרה, שהרי אפילו במעמד הנשגב ביותר הם נכשלו בה [העמק דבר].
הפסוק מתאר את תגובת ה׳ בשני פעלים שונים: הִקְצַפְתֶּם ו-וַיִּתְאַנַּף. המילה הִקְצַפְתֶּם משמעותה הרגזתם, והיא מבטאת תחושת זעם מיידית וטבעית שמתעוררת בעקבות התנהגות פסולה של הזולת. לעומת זאת, הפועל וַיִּתְאַנַּף מתאר כעס שונה במהותו; זהו אינו התקף זעם חולף, אלא כעס מודע, שקול ומחושב, שבו מתגבשת החלטה פנימית להעניש, והיא פורצת החוצה לידי מעשה [רש"ר הירש].
כעס מחושב זה הוביל לתוצאה הקשה: לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם. האיום בהשמדה לא נבע רק מעצם ההכעסה עצמה, אלא מכך שבני ישראל התגלו כעם קשה עורף, תכונה בעייתית שחוסמת ומסירה את התקווה לחזרה בתשובה [ספורנו]. בנוסף, האיום בהשמדה בא לנפץ אשליה נוספת של העם, שסברו כי אהבתו של ה׳ אליהם תמנע ממנו להענישם בחומרה או להגלותם מארצם. הפסוק מוכיח כי כאשר מידת הדין מחייבת זאת, אין דבר שעומד בפניה, ואפילו האהבה הקדומה לישראל לא מנעה את הרצון להשמידם באותו רגע [העמק דבר].