השמדת עגל הזהב עד עפר מהווה המחשה מוחצת לאבסורד שבעבודה זרה, ומדגישה כיצד אליל נערץ יכול להיות מושמד כליל על ידי ידי אדם [רש"ר הירש]. פעולה זו נועדה גם להוכיח לעם כי לעולם אינם מחוסנים לחלוטין מפני הפיתוי לחטוא [העמק דבר].
המילים וְאֶת חַטַּאתְכֶם מתייחסות לעגל עצמו, שנקרא על שם החטא שנעשה בו [אבן עזרא, ביאור יש"ר, חזקוני]. מעבר לחפץ הפיזי, כינוי זה מרמז גם על כוח הטומאה והמשחית הרוחני שנוצר בעקבות המעשה, שאותו ביקש משה לבער [אור החיים, אלשיך]. בנוסף, העגל מוגדר כחטא כדי ללמד שהוא נחשב לפסול ונושא עמו חטא כבר משעת עשייתו, עוד בטרם עבדו לו בפועל [תורה תמימה].
אופן השמדת העגל, כפי שמתבטא במילים וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב, מעורר שאלה מעשית, שהרי טבעו של זהב להיתך באש ולא להישחק לאבקה. יש המציעים כי ייתכן שעיקרו של העגל היה עשוי מטיט המצופה בזהב; האש התיכה את הזהב, ומשה כתת את חרס הטיט שבתוכו [שד"ל]. גישה אחרת רואה בכך נס או עדות לידע מדעי עמוק בכימיה שהעניק ה׳ למשה בעת הצורך, אשר אפשר לו לשרוף את המתכת עד שתהפוך לפחם שניתן לכתישה [אם למקרא, אלשיך].
משמעות המילה וָאֶכֹּת היא ניתוץ ושבירה [ביאור שטיינזלץ]. המילה טָחוֹן מנוסחת בלשון הווה, ומצביעה על פעולה מתמשכת של שחיקה פעם אחר פעם [רש"י, גור אריה], או על כתישה דקה הדומה לטחינה [שד"ל]. פעולה זו נעשתה עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר, כלומר עד שהפך דק כעפר הארץ [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי מטרת הכתישה היסודית הייתה למנוע כל אפשרות שאדם כלשהו ילקט את השברים וייהנה מהעבודה הזרה. יתרה מכך, זוהי הדרך ההלכתית הראויה לביעור עבודה זרה, הדורשת את שחיקתה וזריקתה לרוח או לים [תורה תמימה, קיצור בעל הטורים].
לבסוף, משה מציין וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר, משום שמשם שתו בני ישראל [ביאור יש"ר], וכדי שהעפר ייסחף לחלוטין במים ולא יישאר ממנו כל זכר [ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה]. בניגוד לתיאור המקביל בספר שמות, כאן משה אינו מזכיר שהשקה את בני ישראל במים הללו. השמטה זו נעשתה מתוך כבוד לעם, כדי לא להזכיר להם שבדק אותם באותו אופן שבו בודקים אישה סוטה [רמב"ן]. עם זאת, המים שעורבבו עם עפר העגל שימשו כבדיקה ניסית שנועדה להעניש את החוטאים ולנקות את החפים מפשע [העמק דבר, אלשיך].