המעבר מחיי נדודים לכיבוש הארץ המובטחת טומן בחובו סכנה רוחנית עמוקה: אשליית הצדקנות העצמית. כאשר אומה זוכה להצלחה צבאית על-טבעית ורואה במפלת אויביה, היא נוטה בטבעיות לפרש את האירועים כהוכחה לעליונותה המוסרית ולזכויותיה.
הפסוק מתמודד בדיוק עם המלכודת הפסיכולוגית הזו. משה מזהיר את העם לגבי הרגע בַּהֲדֹף – כאשר ה׳ ידחף, ישבור וימגר את אומות האויב [ספורנו, אוהב גר, שטיינזלץ] כך שייעלמו לגמרי מִפָּנֶיךָ, כלומר מחוץ לטווח ראייתך [חזקוני]. ברגע הניצחון הזה, מוזהר האדם שלא לומר בלבו כי כניסתו לארץ, הֱבִיאַנִי, הושגה בזכות מעשיו.
קיימות שתי גישות מרכזיות בהבנת תחביר הפסוק וכוונת האזהרה שבו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק שולל טענה כפולה. האדם עלול לחשוב ששני גורמים חברו יחד כדי להביא לכיבוש הארץ: בְּצִדְקָתִי – הזכות האישית שלי המאפשרת לי לרשת את הארץ יותר מכל אומה אחרת, וכן וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם – חטאיהם של הכנענים שבגינם התחייבו גירוש. משה מזהיר שלא לייחס את הניצחון לשילוב של שני אלו, אלא מבהיר כי רשעת הגויים לבדה (לצד השבועה לאבות) היא הסיבה האמיתית [רש"י, רשב"ם, מלבי"ם, שפתי כהן, גור אריה]. גם אם האדם מכיר בכך שהגויים נענשים על רשעתם, עצם הוספת צדקתו האישית למשוואה היא אסורה [אור החיים].
לעומת זאת, גישה אחרת קוראת את הפסוק באופן שונה, וגורסת כי המילים וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אינן חלק מהמחשבה המוטעית של ישראל, אלא הן האמת הנאמרת מפי משה. לפי פירוש זה, האות וי"ו במילה "וברשעת" משמשת כווי"ו הניגוד (במובן של "אלא" או "לעומת זאת"). משה אומר לעם: אל תחשבו שאתם יורשים את הארץ בגלל צדקתכם, כי האמת היא שרק בגלל רשעת הגויים ה׳ מוריש אותם [רמב"ן, שד"ל, הטור הארוך, אם למקרא, ביאור יש"ר, ברכת אשר].
הפרשנים מעמיקים בסיבות שהיו עלולות להוביל את ישראל לטעות זו. מבחינה פסיכולוגית, כאשר אדם רואה את אויביו נופלים ממש לנגד עיניו, הוא מסיק באופן טבעי שהנס התרחש בזכותו האישית [פני דוד]. בנוסף, משה צופה את ההיקש הלוגי שהעם עלול לעשות: כשם שהגויים מאבדים את נחלתם אך ורק בגלל רשעתם, כך ודאי אנו זוכים בה אך ורק בגלל צדקתנו [ביאור יש"ר]. מראה הניצחונות המהירים והעל-טבעיים עלול ליצור אשליה שה׳ ממהר להילחם למען ישראל בזכות מעשיהם הטובים, אך האמת היא שה׳ מיהר להילחם בגויים בגלל רוב רשעתם [ספורנו].
המונחים בפסוק מציגים ניגוד מוסרי ברור: בְּצִדְקָתִי מבטא נאמנות ומחויבות לחוקי ה׳, בעוד וּבְרִשְׁעַת מסמל שרירות לב והפרת חוק [רש"ר הירש]. ניפוץ אשליית הצדקנות העצמית הוא קריטי לשמירה על עתיד העם. ביטחון מופרז מוביל לשאננות רוחנית ולחטא. אם ישראל יאמינו שהארץ ניתנה להם כפרס מוחלט על צדקתם, הם עלולים לחשוב שה׳ לעולם לא יחריב את יישוביהם, גם אם יאמצו את מנהגי העבודה הזרה של הכנענים. על ידי ההדגשה שהכנענים מגורשים אך ורק בשל רשעתם, משה מחדיר בעם את ההבנה שגם הם עלולים לאבד את הארץ אם ילכו באותה דרך רעה [העמק דבר, רלב"ג].
הפרשנים מתמודדים עם קושי תיאולוגי העולה מהפסוק: במקומות אחרים בתורה נאמר שה׳ בחר בישראל מאהבה, וידוע שה׳ אוהב רק את הצדיקים. אם כן, כיצד יכול משה לשלול לחלוטין את צדקתם? התשובה היא שיש להבחין בין עם ישראל ככלל לאורך הדורות, שהוא אכן אהוב ורצוי, לבין הדור הספציפי שעמד מול משה. למרות שהייתה לדור זה זכות על כך שהלכו אחרי ה׳ במדבר, מרידותיהם התכופות והכעסתם את ה׳ לאורך ארבעים השנים ביטלו כל טענה לצדקות אישית שבזכותה ראוי היה לתת להם את הארץ [רמב"ן, מזרחי, שפתי חכמים, שפתי כהן].