תפילתו של משה מגיעה לשיאה בפסוק זה, המהווה חתימה ניצחת לטענותיו בעד הצלת עם ישראל לאחר חטא העגל. משה כורך יחד את ההיסטוריה המשותפת, כבוד שמים ומערכת היחסים הנצחית בין ה' לעמו, כדי לעורר רחמים.
הקריאה וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אינה מקרית. קבוצת פרשנים מצביעה על כך שלאחר החטא, ה' הרחיק מעליו את העם ואמר למשה "כי שחת עמך" – העם שלך. בתגובה לכך, משה מתקן ומדגיש כי למרות שחטאו, הם עדיין נותרו עמו ונחלתו של ה' [רא"ש, דעת זקנים, בכור שור]. מעמד זה שמור להם בזכות אבותיהם [אבן עזרא], וגם אם ירדו לשפל מדרגה, הם קרובים לה' יותר מכל אומה אחרת ונושאים את שמו [רש"ר הירש].
משה קושר טענה זו לחשש מפני תגובת הגויים שהוזכרה בפסוק הקודם. אם ה' ישמיד את ישראל, המצרים עלולים להוציא לעז ולטעון אחת משתי טענות שקריות: האחת, שה' פעל מתוך חוסר יכולת להביאם לארץ, מה שיעורר ספקות לגבי ניסי העבר ויגרום לחילול השם [רבנו בחיי]. השנייה, שה' הוציא אותם ממצרים מתוך שנאה כדי לנקום בהם ולהורגם במדבר. על כך משיב משה כי הטרחה העצומה שהושקעה בגאולה מוכיחה את ההפך, שהרי אין זה מכבודו של ה' לעשות השתדלות וניסים כה רבים רק לשם נקמה [העמק דבר, ביאור יש"ר]. על כן, משה תמה כיצד יסבול ה' בוז ולעג שקרי כזה מצד הגויים, כאשר האמת היא שישראל הם עמו [העמק דבר].
כדי לבסס את טענתו, משה מזכיר את האופן שבו נגאלו ישראל ממצרים:
בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל מתייחס למופתים ולניסים הגלויים [העמק דבר], ויש המפרשים זאת כרמז לפעולה מתוך מידת הרחמים [רקנאטי].
וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה מרמז למידת הדין [רקנאטי]. מבחינה היסטורית, זרוע זו באה לידי ביטוי בכך שה' מנע מהמצרים להתקבץ בין מכה למכה כדי להרוג את ישראל, על ידי כך שהמית את גדולי מצרים ובכך סיכל את עצתם [העמק דבר].
השימוש בשתי המידות הללו, והפגנת כוחו של ה' כבורא עולם ושליט על האומות, מהווים עדות חיה ומוחלטת לכך שיש ביכולתו של ה' להביא את העם אל הארץ המובטחת, בניגוד גמור למה שעלולים המצרים לטעון [ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. מתוך הבנה עמוקה של אמיתות אלו, משה מבקש מה' לחוס על העם ולא להשחיתם [ביאור שטיינזלץ].