בשעת זעמו של ה' על חטא העגל, עומד גורלם של בני ישראל על בלימה. ה' מציע למשה תוכנית חלופית דרמטית: השמדה מוחלטת של העם הקיים, והקמת אומה חדשה מענפו של משה עצמו.
הפנייה האלוהית פותחת במילים הֶרֶף מִמֶּנִּי, שמשמעותן הנח לי או הרפה ממני בתפילתך [ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. ניסוח זה נועד להרחיק הגשמה, וכוונתו היא למעשה "סלק תפילתך מלפניי" [נתינה לגר]. עם זאת, מאחורי בקשה זו מסתתרת כוונה הפוכה לחלוטין. כאשר חטאו ישראל, תשש כוחו של משה והוא איבד את היכולת לדבר. דווקא האמירה "הרף ממני" נועדה לרמוז למשה שהדבר תלוי בו, ובכך נתנה לו פתח להתחזק ולבקש רחמים [תורה תמימה]. ה' הציב בפני משה ברירה: אם יתייאש מן הרחמים לנוכח חומרת החטא, העם יושמד ומשה יירש אותם, אך אם יבחר להתחנן ולהציע את עצמו ככופר תחתם – ה' יסלח להם [ביאור יש"ר]. עם זאת, תגובתו של משה להצעה זו אינה מוזכרת בפסוק זה כלל [ביאור שטיינזלץ].
באשר לאיום ההשמדה, המילים וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מצביעות על כליון מוחלט. בעוד שהשמדה לבדה יכולה להתפרש כהכחדת אותו דור בלבד, התוספת של מחיית השם מלמדת על אובדן מוחלט של כל זרעם, כולל הטף [העמק דבר]. מחיקה טוטאלית זו נועדה למנוע מצב שבו אומות העולם יאמרו שגדולתו של משה נבנתה על חורבנם של ישראל [קונטרס חיבה יתירה]. מנגד, יש המעניקים משמעות עמוקה למילים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. ההשמדה תוכננה רק לעולם הזה, "מתחת לשמים", אך שורשם הרוחני של ישראל למעלה היה נותר שלם. ה' התכוון להותיר את אותו שורש רוחני עליון, ולהורידו מחדש אל העולם דרך משה בלבד [נחל קדומים].
ההבטחה למשה מסתיימת במילים וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרַב מִמֶּנּוּ. למרות שמשה התפלל וביטל את גזירת ההשמדה, הבטחה זו התקיימה במלואה. הפרשנים מסכימים כי כל דיבור שיצא מפי ה' לטובה, אפילו אם נאמר על תנאי, אינו חוזר ריקם. קיים הבדל מהותי בין גזירות רעות של משפט, התלויות במעשי בני האדם ויכולות להשתנות מרגע לרגע אם חזרו בתשובה, לבין הבטחה אלוהית לטובה שאינה תלויה במעשים ולכן אינה משתנה לעולם [תורה תמימה, נחלת יעקב]. משום כך, אף על פי שישראל ניצלו, זכה משה שזרעו יתרבה למעלה משישים ריבוא, ובכך מומשה ההבטחה להפכו לגוי עצום ורב [תורה תמימה].