יצא לכם לראות פעם פסל גדול ומרשים שפתאום נשבר לרסיסים ונעלם לגמרי? כשמשה ירד מההר וראה את עגל הזהב, הוא רצה להראות לבני ישראל עד כמה זה חסר היגיון להשתחוות לפסל. הרי אם אדם יכול להרוס את הפסל כל כך בקלות, סימן שאין בו שום כוח אמיתי. משה קורא לעגל וְאֶת חַטַּאתְכֶם, כי הפסל הזה נחשב לדבר רע ופסול מהרגע הראשון שבו התחילו להכין אותו.
כדי להשמיד את העגל, משה שרף אותו באש ואז שבר אותו. המילה וָאֶכֹּת פירושה לנפץ ולשבור. משה לא הסתפק בזה והמשיך לשחוק ולפורר את השברים שוב ושוב, פעולה שמתוארת במילה טָחוֹן. הוא עשה זאת עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר, כלומר עד שהזהב הפך לאבקה דקה ממש כמו האדמה. משה עשה את זה כדי שאף אחד לא יוכל לאסוף את החתיכות ולהשתמש בהן שוב, וכדי להעלים את העבודה הזרה לגמרי.
בסוף, משה מספר: וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר. הוא זרק את האבקה לתוך זרם המים כדי שהיא תיסחף רחוק ולא יישאר מהעגל שום זכר. משה לא מזכיר כאן שהוא גם נתן לעם לשתות מהמים האלה, מתוך כבוד לבני ישראל, כדי לא להזכיר להם את העונש שהיו צריכים לעבור.